כתבו עלי בעיתון הרבה דברים

כשקיבלתי את הפנייה להתראיין לעיתון בנושא התרופה הביולוגית החדשה (שהיתה נסיונית כשאני התחלתי לקחת אותה), היתה לי התלבטות.

מצד אחד – מאד חשוב בעיני שכמה שיותר נשים יכירו את האופציות הטיפוליות הקיימות (והולכות ומתחדשות) ושיידעו שאפשר לחיות חיים טובים עם סרטן.

מצד שני – היה לי קצת פחד מהחשיפה.

אני לא נראית כיום כמו חולת סרטן – יש לי הרבה שיער, אני לא נפוחה מקורטיזונים, ואני חיה ומתפקדת כמעט כמו כל אחת (בריאה) אחרת. לכן רוב האנשים לא מודעים בכלל להיותי חולה (הורים במסגרות הלימודיות של הילדים, שכנים, אנשים במכולת, במספרה וכו׳). כלומר – עצם פרסום הראיון איתי יחשוף את ״הסוד״.

ולמה זו בעיה, בעצם?

זה לא מתוך מקום של בושה (בהזדמנות אכתוב גם פוסט על זה, כי זה נושא שחשוב וצריך לדבר עליו…)

פשוט לא תמיד יש לי את האנרגיה להתמודד עם המבטים המרחמים, השאלות, הדאגה, והשיקוף של כל הפחדים שלי בעיניים של אחרים. ביומיום שלי אני מעדיפה ״לברוח״ מכל הנושא של הסרטן – להתעסק בעניינים טכניים, ביומיום של הילדים,  ולבלות כמו כל בן אדם ״רגיל״.

בסוף הכרעתי לטובת הראיון.

אני קצת פוחדת להיחשף, אבל אני לא מוכנה שהפחד הזה ינהל אותי – לא כשהמטרה היא כל כך ראויה. ואם הכתבה תעזור ולו לבחורה אחת להרים את הראש ולחשוב חיובי – דייני.

אני מצרפת את הכתבה (התפרסמה במוסף ״זמנים בריאים״ של ידיעות אחרונות היום), להנאתכם:

 

פתאום יש תקווה, מירב גולדברג

תגובות (2)

מאת: שונרא פורסם ביום: 5 בAugust, 2012 בשעה: 6:14 pm

יש חשיבות עצומה בהיחשפות הזו – משום שבישראל עדיין מסתירים את המחלה. “מחלה קשה” אומרים, ומשדרים שיש בזה בושה.

והבושה הזו הורגת. היא הורגת אנשים שמפחדים להיבדק, אנשים שמפחדים להידבק (אי אפשר להידבק; היגיון מעולם לא השפיע על פחד), אנשים שיהיו בחייהם נקודות השקה עם סרטן כלשהו בין אם בגופם ובין אם בסביבתם הקרובה כי לכולם יש.

וחוץ מזה, תמונה נהדרת שלך ושל ילדיך. וגם זה טוב לראות.

מאת: maybegold פורסם ביום: 5 בAugust, 2012 בשעה: 6:37 pm

אני מסכימה איתך לחלוטין, לגבי ההסתרה והבושה.
זה נותן תחושה לחולה שבעצם זה שהוא חולה בסרטן, הוא נכשל או איכזב.
לא ברור לי למה למות מדלקת ריאות או התקף לב זה יותר מכובד…
אין ספק שאכתוב גם פוסט בנושא הזה, שיושב לי על הלב.
תודה.

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...