מה בין הלורד וולדמורט לסרטן?

השבוע אכלתי צהרים עם חברתי הטובה חנה. דיברנו על זה שאנשים מפחדים להגיד את המילה ״סרטן״ (או לכתוב אותה), ותמיד משתמשים בביטויים כמו: ״המחלה ההיא״, או ״נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה״, ועוד.

זה תמיד מרגיז אותי.

למה צריך להתבייש להגיד סרטן? האם יש בזה קלון? או שאנשים חושבים שעצם אזכור השם המפורש של המחלה, עלול להביא אותה. כביכול הם יגידו ״סרטן״, והיא תענה – ״אני כבר באה״…

אפשר להשוות את הפחד הזה, לפחד מאמירת שם האלוהים המפורש. כאילו יש כח מאגי עצום ורב, שעצם אזכור שמו יכול להביא עליך את זעם האלים.

בחופשת הקיץ האחרונה, החלטתי שבני יותם כבר מספיק גדול לראות את סרטי הארי פוטר, ועשינו מרתון של כל הסרטים. ראיתי את כולם איתו, כדי לוודא שהוא לא מפחד, כדי לתווך בינו לבין התוכן לפעמים, ובעיקר כי אני ילדה מגודלת בעצמי…

הרעיון של וולדמורט בסרטי ״הארי פוטר״ הוא דומה (לכל מי שלא ראה את הסרטים- עשו לעצמכם טובה ותתחברו לצד הילדי שלכם. תתפלאו עד כמה תהנו).

אני מוצאת הרבה מאד קווי דמיון בין וולדמורט לסרטן:

  • שניהם כל כך מפחידים, שאסור אפילו להזכיר את שמם.
  • שניהם קרחים. למעשה וולדמורט קירח, והסרטן מקריח, אבל אתם מבינים את הרעיון…
  • שניהם מתחילים בקטן, וצוברים כח הרס עם הזמן.
  • שניהם משנים את חוקי המשחק תוך כדי תנועה. מגיחים ונעלמים כרצונם. מה שמקשה מאד לדעת איך הכי נכון להילחם בהם.
  • אף אחד לא מבין מאיפה יש להם כל כך הרבה כח.
  • בכל פעם שאתה חושב שהרגת אותם, הם מופיעים שוב בכוחות מחודשים.
  • שניהם צוברים עוד ועוד חברים, ככל שהם מתחזקים.
  • הנקודה האחרונה היא הקשה ביותר: יש את התחושה שכדי להרוג אותם, תצטרך גם להרוג את עצמך.

עד כאן ההשוואה האקדמית :) , ועכשיו עוד כמה מילים בעניין הבושה:

חולי סרטן מתביישים במחלתם.

גם בגלל המראה ה״סרטני״ – קרחת, נפיחות מרב קורטיזונים, חולשה. גם בגלל שהחברה משדרת את זה, במכבסת המילים שמשתמשים בהן כדי לחמוק מלהתמודד עם שם המחלה ועם תוצאותיה.

אבל גם, אני חושבת, הם רואים במחלתם איזשהו סוג של כשלון שלהם. אני מרגישה את זה על עצמי.

יש לי תחושה שאכזבתי את משפחתי, את ילדי ואת עצמי. אני צעירה וחזקה – אלה השנים שבהן אני אמורה להיות בשיא כוחי כאם, כרעיה, כעובדת, כחברה. ובמקום זה אני נופלת כטורח על כולם, עם הסרטן המעצבן הזה. אני גורמת לדאגה, בכי, חרדה ועצב, במקום לגרום לשמחה ונחת.

יש המון רגשות אשמה בלהיות חולה בסרטן.

הסביבה מרחמת עלי, ואני מרחמת על הקרובים לי. ומכל הרחמים האלה לא יוצא שום דבר טוב. כשאתה מרחם על מישהו, אתה לא יכול לעזור לו.

לכן הדבר הכי טוב שאפשר לעשות, לדעתי, הוא להפסיק להתבייש, ולהפסיק את מעגל הרחמים הלא מועיל הזה. לשמור על מורל גבוה – כי למרות הסרטן, החיים מופלאים ושווה לנצל את זה שאנו חיים.  לשדר שמחה וחיוך – כי כשאני משדרת אותם, אני מקבלת אותם בחזרה מהסביבה וזו אנרגיה טובה שמזינה אותי.

צריך לדבר על סרטן וההתמודדות איתו, כדי שאולי גם אחרים שחולים יאזרו אומץ להתמודד עם חיוך, ובלי בושה. יום-יום. בראש מורם. עם כל הארסנל ששרביט הקסמים שלי מאפשר לי.

 

תגובות (4)

מאת: גיא פורסם ביום: 7 בSeptember, 2012 בשעה: 8:37 am

אקספקטו פטרונוס!

מאת: STK פורסם ביום: 7 בSeptember, 2012 בשעה: 7:25 pm

את נהדרת!

מאת: seo services פורסם ביום: 26 בOctober, 2012 בשעה: 11:46 pm

אני אוהב את הפוסט הזה – kewl לחלוטין! כל הכבוד! אני חוזר על זה …

מאת: escort France פורסם ביום: 27 בOctober, 2012 בשעה: 1:27 pm

נשמע טוב, אני אוהב לקרוא את הבלוג שלך, רק הוספתי למועדפים שלי;)

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...