חודש המודעות לסרטן השד

אוקטובר הוא חודש המודעות העולמי לסרטן השד.

יש המון כתבות בנושא באמצעי התקשורת, בתים מוארים בגווני ורוד (הצבע המייצג את המלחמה בסרטן השד), נשות המועמדים לנשיאות בארה״ב לובשות ורוד, קמפיינים של האגודה למלחמה בסרטן, של אחת מתשע (שכבר מזמן זה אחת משבע וחצי), ועוד.

המון דיבורים (מבורכים) על איתור מוקדם, סיכויי החלמה גבוהים, ללכת להיבדק.

כמעט ואין דיבור על איתור מאוחר של המחלה. אולי כדי לא לזרוע פאניקה בקהל, אולי כדי לא לדכא אף אחת, ואולי כי ורוד זה צבע של אופטימיות, ולדבר על ציצים הרבה יותר סקסי מאשר לדבר על גרורות.

אבל יש קהל לא קטן של נשים (ואני נכללת בו), שגילו את הסרטן בשלב מאוחר – מפושט. פה כבר אין זבנג וגמרנו. פה זה כבר הופך למחלה כרונית גרורתית. פה זה באמת מתחיל להיות מפחיד. וזה נוכח בחיים שלך יום יום, ושעה שעה. סרטן שלב 4. GAME OVER.

ובכן – לא ממש GAME OVER. לפחות לא מיידית. והרבה תלוי בכן – בכוח המנטלי שלכן, בתמיכה שאתן זוכות לה מסביב, בקבלת הטיפול הנכון, במעקב צמוד, וגם בהרבה מזל.

אני מוצאת את עצמי מקנאה מאד בכל אותן בנות מזל, שגילו מוקדם ונפטרו מזה.

אני מוצאת את עצמי כועסת עליהן, על התלונות שהכימו קשה (דה!), והכריתה, ואוי-אוי-אוי…

מעניין שבתוך תוכי הכעס לא מופנה לנשים בריאות, אלא דווקא לאלה שחלו ויצאו מזה. כי מצד אחד – הן קיבלו את האגרוף בפנים, ולבטח למדו לחיות יותר טוב. כלומר, הן קיבלו את הטוב שבסרטן. מצד שני – הן סיימו לשלם על הרע. העונש שלהן היה קצוב.

זה בטח נשמע לכן מאד מעוות. אבל זה אמיתי.

אנחנו הגרורתיות (אני חייבת למצוא לנו שם יותר טוב) נידונו לסחוב אותו על גבינו לתמיד (חלקינו – תרתי משמע), ולקוות שהתמיד הזה ייקח המון המון זמן. מאסר עולם, ללא אפשרות חנינה.

ובכל זאת – אם לסיים בנימה אופטימית ורדרדה, זה מבטיח שלא נשכח את השיעור שלמדנו לעולם: לחיות טוב, לאהוב, להנות מרגעים קטנים של נחת בחיים, להיות מחוברות לרגע.

אני יכולה להעיד על עצמי, שאיכות החיים שלי השתפרה מאז גילוי הסרטן. אני מקיפה את עצמי באנשים שעושים לי טוב. מה שאני רוצה לעשות מקבל קדימות (לא משאירה שום דבר ״לפנסיה״). חיה כאן ועכשיו.

רק עוד מסר קטן לסיום (בכל זאת חודש המודעות) – לכו להיבדק!

זה לוקח דקה, ויכול להציל את החיים שלכן.

תגובות (1)

מאת: שונרא פורסם ביום: 17 בOctober, 2012 בשעה: 3:06 pm

::חיבוק::
ואני נתפסת לעניין הזה של הזעם על אנשים שהיו במצב דומה/קרוב אבל פחות גרוע ולא מבינים כמה טוב להם, שהרע שלהם (נראה לי, מאיפה שאני יושבת, שזה לא בנעליים שלהם אלא בנעליים שלי) פחות קיצוני ומפרק-נשמה מהרע שלי…
…מכירה את זה טוב-מדי. והנה, כתבת על זה בצורה שסידרה לי את הראש. וכתבת גם את התרופה: לחיות כל רגע ולא לחכות ל”פנסיה”.

לבריאות!

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...