פסיכולוגיה חיובית

במסגרת הנסיונות לשעשע את עצמי, בתקופה די קשה של מתחים וטיפולים, נרשמתי לקורס של פסיכולוגיה חיובית. בכל מפגש – הרצאה וסרט.

אתמול היה המפגש הראשון. היה מעולה. מרצה מצוינת ומצחיקה, חומר מעניין מאד וסרט טוב. בהרצאה דובר הרבה על אושר: מה מגביר אותו (רמז: לא כסף או הישגים), איך להיות יותר חיובי, מחקרים שונים ומרתקים בנושא.

מה אני אגיד לכם – יצאתי מאושרת. באמת. שמחתי מאד שנרשמתי, ונהניתי מבוקר נהדר.

כל השמחה הזאת התרסקה היום, כשהגעתי לביקורת שגרתית בבית החולים. חשיבה חיובית? הצחקתם אותי…

ניסיתי לקרוא בפנים של אנשי הצוות איך נראות תוצאות הסריקה האחרונה, שעברתי לפני שבוע, וראיתי שחור. כל מצמוץ נראה כמו סימן מבשר רעות. כל חיוך אמפטי התפרש אצלי כמעיד על רחמנות עלי ועל מצבי המתדרדר. נראה היה שאפילו האחות דקרה אותי ביתר עדינות – להקל ככל האפשר. לא להכאיב יותר מהדרוש. הרי אנחנו הולכים לשבור את ליבה בקרוב, עם התוצאות הקשות.

דמיינתי את עצמי מתחילה שוב כימו, מחט ביד, חומר רעיל מטפטף לורידים, חיוכים מאולצים של כולם מסביב. והטפטוף הזה של הרעל, מתחבר אצלי לטפטוף של הזמן שלי, שאוזל. כמו ברז דולף…

אז מה עשיתי עם כל המחשבות הלא חיוביות בעליל האלה, אתם שואלים?

הכנתי כוס קפה, יצאתי החוצה לנשום קצת אוויר, ובכיתי. מה עוד בחורה יכולה לעשות?

ואז שיחה ראשונה עם הרופאה. התוצאות הרשמיות עוד לא הגיעו מבילינסון, אבל הרנטגנולוגית של קפלן רואה החמרה. צריך לחכות לתוצאות הרשמיות, כדי להחליט מה עושים.

הציפייה.

הציפייה מורטת העצבים לכך שהרופאה תקרא לי, ותבשר את מה שצריך לבשר.

מנסה כמיטב יכולתי להסדיר נשימה. רכבת הרים של רגשות. ואני רק מנסה להחזיק חזק, לא ליפול. ובלב – אני צורחת כל הדרך. מהפחד. מהכאב. מהאכזבה. מתי קניתי כרטיס לרכבת ההרים הזאת? אני רוצה לרדת…

פסיכולוגיה חיובית. הא!

יושבת בקצה המסדרון, ומחכה שהדלת תיפתח ויקראו בשמי.

עוצמת עיניים ומנסה להירגע. שומעת: אנשים עוברים, עקבים דופקים על הרצפה, רוסית, טלפונים, מלמולים, דלתות נפתחות ונסגרות.

בסופו של דבר, התבשרנו שיש החמרה במצבי, ושצריך לעבור לכימו, פעם בשבוע לזמן בלתי מוגבל.

חייבת להודות שאני עדיין מתקשה לעכל. אני יודעת שנצטרך להתארגן אחרת. אני מבינה שהיוםיום שלי הולך להשתנות. זה אפילו לא הדבר הכי גרוע.

הכי גרוע, שבגלל זה (בגללי) גם המשפחה שלי תצטרך לעשות שינויים. המצב שלי משפיע ישירות גם על בן זוגי, וגם על הילדים.

בשעות שמאז שחזרתי, אני מנסה נואשות לחשוב איך אוכל להקל עליהם את התקופה הזאת.

הגעתי למסקנה אחת – אני חושבת שהדבר שהכי יעודד את האהובים עלי, זה אם אני אתמודד עם רוח במפרשים, ועם חיוך על הפנים. למעשה – זה גם הדבר שהכי יעודד אותי…

תגובות (4)

מאת: שונרא פורסם ביום: 6 בNovember, 2012 בשעה: 3:55 pm

במסגרת העידוד והחשיבה החיובית: אחד הדברים שטוב לזכור בענייני כימו הוא שנותנים אותו רק במצבים בהם הכימו עשוי להסיג באופן משמעותי את אותה החמרה. כלומר, הם לא רק חומלים עלייך מבחינת הכאב והעצב: הם גם יודעים שהם משקיעים בך משום שהם מצפים שההשקעה תניב פירות נאים.

::לבריאות::

מאת: vandersister פורסם ביום: 6 בNovember, 2012 בשעה: 5:07 pm

דבר הנילי: זה נורא קשה, אבל אף אחד לא מרים ידיים, פשוט מחליפים סוג טיפול. המחלה בועטת, בועטים בה חזרה וחוזר חלילה. עכשיו תורנו לבעוט, ואני לא יודעת מה איתך, אני יוצאת לקנות מגפיים מחודדים. עם שפיצים.

מאת: maybegold פורסם ביום: 6 בNovember, 2012 בשעה: 5:12 pm

אף פעם לא היינו טובים בכדורגל במדינה הזאת…
ברור לי שאני צריכה לכנס כוחות מחדש, ולתקוף בכל הכח. אני פשוט לא כל כך יודעת איך, כרגע.
מנסה לדמיין את אורח החיים שלי בזמן הטיפולים, ומתקשה. אולי זה בסדר לתת לעצמי כמה ימים להתארגן נפשית מחדש.
בכל אופן – זה מאד עוזר לדעת שיש לצדי אנשים טובים וקשוחים.
נ.ב. אהבתי את עוגי…

מאת: 电视棒最新是哪一种 פורסם ביום: 19 בNovember, 2012 בשעה: 11:33 pm

分析得好,支持下,可以转载吗?

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...