ושוב נצאה אל הדרך…

קמנו ב-07:00 בבוקר. התארגנות. פיזור הילדים. נסיעה לבית החולים (קצת פקקים). כל הדרך מתנגן לי בראש השיר: ״ושוב נצאה אל הדרך…וגם אם ארוכה הדרך ורבה הדרך הן כוחנו עוד רב…״. שוקלת להיכנס למחלקה בצעד תימני. מוותרת. בכל זאת יש שם אי אילו אנשים חולים ולחוצים – אין סיבה להלחיץ אותם יותר…

תופסים כורסה נחמדה בקצה החדר. ליד החלון, כמו שאני אוהבת.

בדיקת דם (באצבע). לא כאב. תוצאות משביעות רצון.

בדיקת שתן. הכל תקין. אפילו הצלחתי לא ללכלך את כל הבגדים. הצלחה מסחררת.

ועכשיו למשחק האהוב על כולנו: מי הזיז את הוריד שלי???

מכניסים אינפוזיה. אנחת רווחה מהקהל. מכניסים קצת נוזלים, ואז לפי הסדר:

  • חומר עבור הקיבה
  • חומר נגד אלרגיות
  • קורטיזונים (עבור האתגר והעניין)
  • ורק אח״כ מגיעים לעיקר- החומר הכימי(טקסול), והחומר הביולוגי (אווסטין)

בהתחלה אני לחוצה מאד. לחוצה מדי. החרדה מטפסת בגרון, ויש עירנות שיא לכל תחושה בגוף. אני מנסה להירגע ולחשוב מחשבות חיוביות. כשזה לא עובד, אני עוברת לסריגה- סורגת את עצמי לדעת, כדי לנסות ולהכניס את עצמי למצב מדיטציה. זה עובד לא רע…

לאט לאט משתלטת עליי העייפות (ללא ספק בהשפעת שלל הסמים שהזרימו לי לורידים). שלווה עייפה.

אני מתחילה להתבונן סביבי בסקרנות. יש פה מכונה חדשה שעושה ״ביפ״. היא שולטת בכמות הטיפות המדויקת, שצריכה לעבור בכל פרק זמן. חידושים והמצאות.

המכונה שעושה ״ביפ״

מחליפים שקיות אינפוזיה, אחת אחרי השנייה, במין מצעד כזה.

ה״דוכן״ של האחיות מלא בכל מיני מבחנות צבעוניות, צינורות שונים, מזרקים ועוד. האחיות מתרוצצות מאחד לשני בחריצות. בערך 12 חולים על שתי אחיות. האנשים כולם מבוגרים ממני בכמה עשורים. אני הצעירה היחידה. נהדר.

אני מופתעת מכך שאני מרגישה בסדר. מקווה מאד שזה יישאר כך.

גיליתי שאמנם הטיפול הוא שבועי, אבל אחרי כל 3 שבועות, יש שבוע מנוחה. זה משמח אותי מאד! מרגישה שקיבלתי 25% הנחה… בשורות טובות בהחלט!

כדי לאזן את השמחה – מגיעה שיחת טלפון מביטוח הבריאות הפרטי. הם צריכים עוד מכתב מהאונקולוגית – איזו הפתעה. כך יוכלו לדחות את תשלום הכספים בעוד כמה שבועות. חושבת על כל מאות הדרכים שהייתי הורגת את כולם שם. מתענגת על כל אחת מהן. את הטיפול הנוכחי אנחנו מימנו מכספינו, כי לא רצינו להמתין להם ולדחות את הטיפול. אנחנו עושים חשבון שכל טיפה באינפוזיה שוות ערך לכ-5 שקלים (25,000 שקלים בסך הכל). זה החומר של הביוקר…

הטיפול מסתיים. אנחנו נפרדים לשלום, וקובעים להיפגש ביום ראשון להמשך התוכנית האמנותית (ניתוח קטן להתקנה של פורט בחזה. לאלה שלא מצויים בפרטים: זה מן מחבר USB שמתקינים בחזה מתחת לעור ומחברים לכלי דם גדול, ואליו יוכלו לחבר את כל האינפוזיות מהיום, במקום לחפש וריד בכל פעם מחדש. הצעד הראשון והמבטיח להפיכתי לרובוטריק).

נוסעים הביתה עייפים אך מרוצים. טיפול מספר אחד מאחוריי.

טיפול כימו מספר 1

תגובות (3)

מאת: עופר פורסם ביום: 28 בNovember, 2012 בשעה: 8:34 pm

וואוו. כל הכבוד. בהצלחה!

מאת: שונרא פורסם ביום: 29 בNovember, 2012 בשעה: 4:06 am

סריגה היא באמת עיסוק כל כך מדיטטיבי; כבוד רב על כך שאת סורגת כמו שהמליצה אליזבט זימרמן:
“Knit On, with confidence and hope, through all crises.”

מאת: שיפי פורסם ביום: 2 בDecember, 2012 בשעה: 8:40 am

גיבורה !!!
ושילכו לעזעזל כל הביטוחים הפרטיים…
לך מגיע הביוקר של הביוקר!

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...