״איזה יום, איזה יום עבר עליי. זה קצת יותר מדי…״
אתמול עברתי הליך כירורגי להכנסת פורט לחזה (לאלה מכם שאינם עוקבים: מדובר במחבר אוניברסלי לכל סוגי המחטים/אינפוזיות, שמוכנס מתחת לעור).
כבר בבוקר היה ברור שזה הולך להיות יום מאתגר. עוד לא הבנו עד כמה.
הגענו לבית החולים בשמונה ורבע, חוששים אך חדורי מוטיבציה. אמרו לנו להתמקם על אחת המיטות, ולעבור למדי פיג׳מת בית חולים. עד כאן הכל תיקתק. אבל אז לא מצאו את התיק שלי, והחל חיפוש נרחב אחרי הנעדר. כשכבר אותר התיק המשוטט, הבינו האחיות שעברתי טיפול כימי לפני כמה ימים, ולכן אני חייבת לעשות בדיקות דם לפני שאני מקבלת אישור לעבור את התקנת הפורט.
נו שויין. אז יצאנו לנו בעלי ואני לטיול אל עבר המעבדה שבה עושים את בדיקות הדם – אני מענטזת בפיג׳מת בית חולים מהודרת (הצעקה האחרונה בתצוגות האופנה ברחבי העולם), ובעלי עם חצי-חיוך של ״מה אני אעשה איתך?״.
כמובן שנפלנו על הדוקרת (לוקחת דגימות הדם) הכי איטית במזרח התיכון. ברוב ייאושי כבר איימתי לקחת מחט ולדקור את עצמי… לבסוף יצאנו משם עם אצבע דקורה, ותוצאות ספירת דם סבירות בהחלט, בחזרה לכיוון המחלקה האונקולוגית.
בינתיים (בהיעדרי) כבר הכניסו מישהי אחרת לתור, ואני נאלצתי לחכות לתור הבא.
כעבור עוד חצי שעה באו לקחת אותי ל״אנגיו-פולשני״ (נשמע טוב, הא?) להכנסת הפורט. הלכנו לשם במין תהלוכה משונה כזאת – אני בראש במיטת החולים, מובלת ע״י סניטר. אחרי צועדים באומץ – בעלי, אמא ואחותי. בהגיענו גילינו שבדיוק עכשיו יש מקרה דחוף שצריך להיכנס, וחיכינו שם עוד כמעט שעה.
לסיום-סיומת, 5 דקות לפני שנכנסתי לניתוח, קיבלתי הודעה מחברת ביטוח הבריאות שלי, שהם לא מוכנים לממן לי את הטיפול.
זה כבר היה יותר מדי… עשיתי את הדבר היחיד שבחורה חולת סרטן, מותשת ומפוחדת יכולה לעשות – פרצתי בבכי מר.
לעולם לא אשכח את המבט שהיה בעיניים של אחותי ברגעים האלה, כשראתה אותי בוכה (מראה די נדיר). היא היתה מוכנה לשרוף באותו הרגע את כל האנשים קרי הלב ורודפי הבצע שם בו במקום. הבחורה טובת הלב ורודפת השלום הזאת, היתה קורעת את אנשי הביטוח לגזרים, אם רק היתה תופסת מי מהם.
ואני?
אני הרגשתי שאין לי אוויר. שאני לא יכולה להכיל עוד מילימטר מזה. אני יכולה להתמודד עם הלחץ, ועם הכאבים, ועם כל האתגרים שהמחלה המחורבנת הזאת מציבה לי. אבל ביטוח? איך מתמודדים עם זה? איך אפשר להילחם בזה? איך מממנים לבד 50,000 שקלים בחודש?
וכבר התחילו דיבורים מעל הראש שלי על פתיחת קרנות חיסכון, מכירת דירות, לקיחת עוד משכנתא ועוד.
זה היה אחד הרגעים האלה, שהפחד משתק אותך. האם אני אגרום למשפחה שלי להתרושש? האם זה הדבר הנכון לעשות? ואם לא – מה כן? לוותר על הטיפול הזה? איך לוקחים החלטה כזאת?
אלה מכם שמכירים אותי קצת, יודעים שאני לא בכיינית.
אני מסתכלת למציאות בלבן של העיניים ומתמודדת כמיטב יכולתי. ויש לי יכולת. אני לוחמת.
אבל אתמול… אתמול ממש נשברתי.
את שארית היום ביליתי בבכי בהפסקות. שכחתי מהניתוח, שכחתי מהכאבים, ושקעתי בתחושת ייאוש כללית.
כל זה נגמר לפנות ערב, עת קיבלתי כמה שיחות טלפון מאנשים יקרים.
כבר סיפרתי פה פעם על הנבחרת שלי.
אבל אתמול – זו לא היתה סתם נבחרת. זה היה צבא. צבא של חברים, משפחה, עמיתים לעבודה. שכל אחד ואחד מהם מוכן להפוך את העולם כדי לעזור לי. כל אחד בדרכו, עם הקשרים שלו, והכוחות שלו. אבל בעיקר כל אחד עם הלב שלו.
גיליתי שאני לא חייבת להילחם כל הזמן, ובכל חזית.
יש צבא שלם שמוכן להילחם בשבילי.
וזה בסדר שאני לא יודעת איך להילחם בביטוח.
יש צבא שלם שיודע, ואכפת לו, ויילחם בשבילי.
אז אתם יודעים מה?
אני נחה עכשיו. שיחררתי את עצמי מהמלחמה הזאת. אני נחה, מחלימה, ואוגרת כוחות מחדש.
ואתם יודעים מה עוד?
אני כבר שוב מחייכת.
(((מירב))))
מה שזאתי משם אמרה.
וגם, הם אלופי העולם בתזמונים, אנשי חברת הביטוח. כן, יש מי שיילחם בהם בשבילך, וטוב שיש.
כמו כן: קפלן הוא ממש מחוז ילדותי. הם עדיין שומרים את התיקיות בהיכלי שיש? הפוסט שלך העלה זכרונות ילדות והרבה מאוד ביקורים לאיתור התיק. היית חושבת שהם היו מצליחים לפתור את הבעיה הזו מתישהו בין שנות השבעים להיום – אך לא.