נשירה

טיפול כימו שלישי מאחוריי.

הטיפול נדחה בכמה ימים, בשל ספירת דם נמוכה במיוחד. מסתבר שהניוטרופילים בדם נעלמו, והכדוריות הלבנות הלכו לחפש אותם ונעלמו בעקבותיהם. בקיצור – קיבלתי זריקות לחיזוק המערכת החיסונית, ונשלחתי לדרכי. הזריקות עשו את העבודה ואני חזרתי ביום ראשון בכוחות מחודשים.

הפעם כל הכדוריות הלבנות התייצבו למסדר כמצופה. אבל הפעם גם היה עומס עצום במחלקה – האחות שטיפלה בי, טיפלה גם בכ-20 אנשים אחרים. הצפיפות היתה גדולה, והעומס על האחיות- בלתי נסבל. עד כדי כך שאחיות שהיו אמורות לשבות, ירדו למחלקה לעזור. כל כך הרבה מסירות. השביתה שלהן היא מהמוצדקות, והיחס אליהן שובר את ליבי. זה הצוות שעובד הכי קשה בבתי החולים, והאחיות במחלקה האונקולוגית הן מיוחדות במינן – נשמות טובות וקשובות, שעושות עבודה מדהימה.

בכל אופן, את היום העברתי בנעימים עם חברתי אורנה (המופלאה!), ויצאנו מהמחלקה קצת לפני שלוש, עייפים אך מרוצים.

 

טיפול מספר 3

 

אחרי כל הספקולציות – ינשור, לא ינשור, קצת ינשור… ובכן השיער נושר ובגדול.

התחושה היא של עקצוצים בכל הקרקפת. כל שערה היא כמו סיכה דוקרת, ואני מוצאת את עצמי מחכה כבר בכליון עיניים שהשיער יסיים לנשור, כדי שתעבור התחושה המעצבנת הזאת. אפילו כל ליטוף כואב. מה יכול להיות יותר מייאש, מליטוף שכואב???

אני מתחילה להצטייד בכובעים ומטפחות. אני גם מתחילה להיות מודעת למבטים שמסתכלים עלי בפליאה, לאנשים שנופל להם האסימון שאני חולה, להכרה ולהבנה ששוקעת להם בעיניים.

הפעם השנייה בחיים שלי שאני מקריחה, והיא הרבה פחות גרועה (נפשית) מהפעם הקודמת. כנראה שאם עברת את זה פעם אחת, את כבר מחושלת. אפילו אני מופתעת מההשלמה שלי והקבלה של המצב.

לשמחתי, גם הילדים מקבלים את זה בטבעיות – רוצים לגעת, מספרים לחברים שלהם, צוחקים על זה. זה לא משנה את היחס שלהם אליי, ברוך השם. אני עדיין אמא, עם השיער או בלעדיו. כמה שפיות הם מכניסים לחיים שלי…

אני מנסה להתרכז בימים האחרונים בלזהות מה בשליטתי ומה לא, ולהתמקד בדברים שהם בשליטתי. זה אולי נשמע מוזר, אבל זה לא פשוט בכלל. לשחרר את הדאגות של ״מה יהיה?״, ולהתרכז בלהרגיש טוב כרגע. להפסיק לנסות ״להיות בסדר״, ולתת לעצמי להיכנע לתשישות, ופשוט לנוח.

נדמה שבתקופה האחרונה כולם נופלים כמו זבובים ומתים ממחלת הסרטן. או שאולי זה רק נדמה לי? (כמו שכשהייתי בהריון, היה נדמה שכולן בהריון?). אני אומרת לעצמי ״זה לא קשור אליי״, ״כל אחד והסיפור שלו״, אבל האמת היא שזה משפיע מאד, מדכא, ופוגע במורל. אבל זה עוד משהו שלא בשליטתי (הנה זיהיתי!).

בקיצור, השבוע הוא כנראה בסימן נשירה- של השיער, של ההגנות, של המורל.

בשבוע הבא אתרכז בבנייה מחדש, חיזוק היסודות, ביצור העמדות. עד אז – נסרוג, ונתחזק.

 

תגובות (6)

מאת: שרונה פורסם ביום: 19 בDecember, 2012 בשעה: 3:11 pm

הי מירב, אני שרונה, חברה של הילה. היה לי הכבוד לטפל באמי בשלוש השנים בהן היתה חולה בסרטן ריאות גרורתי, ואני מכירה הרבה יותר מדי ממה שעובר עליך מגוף כמעט ראשון. אין לתאר כמה מכשולים מערימים מערכות הבריאות, הביטוח והרווחה בדרכו של החולה, כשהם אמורים להיות אלה שתומכים בו. אמא שלי שפכה הרבה דמעות תחת קטגורית “למה לא יכול להיות שבוע אחד שקט”.

עם זאת, ודאי ראית כבר שלא קיימת אהבה כמו זו שמגלים ומבטאים כלפי הורה או אח כשהוא חולה וזקוק לך. אני מודה לאלוהים על כל רגע שהיה לי עם אמא בתקופה הזו, וחשוב שתדעי למרות כל הסבל שאת אולי חושבת שאת גורמת למי שאוהב אותך שהם רוצים להיות שם לצידך, לתמוך ולחזק אותך ולעזור לך שמה שרק אפשר. התיאור של הילה מוכנה לרצוח את אנשי הביטוח שהכאיבו לך מוכר לי היטב. אז אל תפחדי לחלוק עימם את הרגשות והצרכים שלך, ואל תרגישי אשמה על כך שאת משתפת אותך במסע שלך. הם יודו לך על זה, כי מעטים בלבד זוכים להכיר אהוב ולהעריך אותו כמו אלה שמטפלים בו בזמן מחלתו. תאמיני לי.

חוץ מזה, בעקבות מה שכתבת על סבתא שלך, אני רוצה להמליץ לך על ספר המתים והחיים הטיבטי מאת סוגיאל רינפושה. גם אם הבודהיזם זר לך (אמא היתה אחת מהנשים הפחות “רוחניקיות” שפגשתי מימיי) הוא מציע המון חיזוקים ורעיונות לשיחות עם אחרים ולתהליכים פנימיים שעזרו לאמא ומאד מאד עזרו לי (הייתי יוצאת מדעתי לחלוטין בלי הספר הזה). הוא מדבר שם בדיוק על מה שתארת, על כך שאנשים חולים חושבים שהם חייבים להסתיר עובדות ותחושות ממי שמסביבם כדי להגן עליהם (וגם על עצמם). בזכות הספר הזה דיברתי עם אמא על חרטות, אהבות, מערכות יחסים, דברים שלמדה בחיים ועוד ועוד. יש בו גם הרבה הצעות למדיטציות שיעזרו לך ולמשפחתך (הצעות שאמי, כאמור, התעלמה מהן בחינניות).

זהו. אני מקווה שלא חיטטתי לך בנשמה יותר מדי, אבל היי – זה המחיר של לפתוח בלוג (מי כמוני יודע :).

בהצלחה ושמרי על עצמך!

מאת: דיאנה פורסם ביום: 19 בDecember, 2012 בשעה: 6:39 pm

ריגשת מאוד. נותן פרופורציות בהחלט.

מאת: שונרא פורסם ביום: 19 בDecember, 2012 בשעה: 10:32 pm

הרבה דברים חכמים אין לי להגיד, כי אמרו כבר למעלה קודמותי. אז רק אגיד שאני איתך ברוחי, ובכתב ידי ומדבקותי ומסרגותי (כובע גדול לראש גדול, עם אהבה גדולה בכל עין. לא רק שתי עיניים, מלאנתאלפיים שבעמאות תשעים עיניים, לא פחות). גם אצלנו שומעים המון בזמן האחרונה על סרטני-תקיפה שמשתלחים בכל מקום. אז FUCK CANCER! באותיות ענק.

מאת: רתם פורסם ביום: 25 בDecember, 2012 בשעה: 12:20 am

מירב היקרה, הגעתי אל הבלוג שלך, ומהקריאה הצטערתי ונהניתי כאחת:) אני רוצה לעזור לך בשני דברים – קטנים, יחסית – האחד: קראתי בטוויטר של אחותך על החיפוש אחר עו”ד. אני ממליצה לפנות לעו”ד דור זילברג. לי עזר מאוד מול ב.לאומי. הוא אדם מדהים ואפשר להתייעץ איתו עוד לפני שמחליטים אם ללכת איתו על תביעה או לא, קרי: לא רודף בצע מהרגע הראשון. וכמובן אפשר לפנות ל”אחת מתשע” לייעוץ של חמד טל. ועזרה שנייה: אם את אוספת מטפחות, יש לי אוסף נהדר, באמת, ששימש אותי, וכבר שימש מישהי נוספת, ואשמח להשאיל לך. כתבי לי למייל אם תרצי. ולבי איתך!

מאת: 电视棒软件 פורסם ביום: 25 בDecember, 2012 בשעה: 2:22 am

分析的很透彻,很欣赏你的看法,学习了。

מאת: maybegold פורסם ביום: 25 בDecember, 2012 בשעה: 7:06 am

אורנה,
זה בעיקר בשבילך – תנסי לקרוא ולהגיד לי מה כתוב.
תחשבי על זה כעל שיעורי בית…