נצחון, הפסד, ומחשבות על הגשמה עצמית

נפצח בחדשות טובות: חברת הביטוח הסכימה לממן לי את הטיפולים באווסטין.

קיבלתי את שיחת הטלפון לפני שבוע, וההרגשה היתה כמו לקבל שיחה מאראלה (ממפעל הפיס) – התרגשות מהולה בחוסר אמונה. זהו.. זה נגמר. אפשר לנשום עמוק ולהתרכז בטיפולים. אני לא הולכת לרושש את המשפחה שלי. אני לא הולכת לקבץ כסף מחברים. הקלה עצומה.

כל זה לא היה קורה, אילולא החברה שאני עובדת בה – אלביט – היתה מתגייסת במלוא כוחה לעזור מול חברת הביטוח, ולהפעיל עליה לחץ במלוא כובד משקלם. גיליתי אוסף של אנשים מדהימים ויקרים, שניהלו את המאבק עבורי ביד רמה, ובלי לוותר. אין לי מספיק מילים להודות להם. אני מדברת עם הרבה נשים שחולות כמוני. כל אחת עובדת/עבדה במקום אחר. אין מקומות כמו אלביט. אפילו לא קרוב. אני ממש ברת מזל!

לא הספקתי לעכל את הבשורה הטובה, וכבר נקלעתי לאתגר הבא: על הקרקפת שלי הופיעו עקצוצים, שהפכו לפצעים, שכאבו וגירדו נורא. המצב הלך והחמיר, עד שהגעתי לרופאת עור שאיבחנה: יש לך דלקת של זקיקי השיערות, או בשפה הרפואית – ״פוליקוליטיס״, או בשפה עממית: ״חרא, חרא, חרא מרוכז״. השיער שלי, שאני כל כך אוהבת, החליט לא רק לנשור, אלא גם להשאיר אחריו חורבן והרס – על כל שערה שנשרה, נוצר פצע מכוער ומציק (נשרו רוב השערות, אז תבינו בגדול מה כמות הפצעים המדוברת). בקיצור – לא אלאה אתכם בפרטים או בתמונות… השורה התחתונה – אנטיביוטיקה ומשחה ושיהיה לי בהצלחה.

אחת התחושות שיכולות להעביר אדם על דעתו, זו תחושת גירוד. לא הייתי אישה כל כך רגועה בשבוע האחרון. רוב הזמן נהמתי על סביבתי ותכננתי איך אני מציתה לעצמי את הראש. הכל רק כדי להיפטר מהגירוד האינסופי הזה. לשמחתי – חל שיפור קל ביומיים האחרונים, והאופטימיות חזרה ללב שלי.

השבוע התייצבתי בקפלן לטיפול מספר 6.

סיפרתי לרופאים והאחיות על קורותיי בשבוע האחרון עם הפצעים בקרקפת, ואמא אף הגדילה לעשות והדגימה להם איך היא מורחת לי משחה – לא לפני שקיבלה כפפות מ-א-מ-מ-ו-ת לביצוע המשימה…

אמא – המורחת מפתח תקוה

 

לשמחתי הרבה היו כמה מוקדי סריגה בחדר הטיפולים הפעם, כך שהשעתיים הראשונות עברו עלינו בנעימים, בהחלפת רשמים וטכניקות של סריגה עם הסובבות אותנו. אחת הנשים לימדה אותנו לסרוג צעיף מגולגל (מגניב לגמרי), והשנייה סרגה במין חוט רשת כזה צעיף אחר. אני מבחינתי הפתעתי אותם ביצירת עכבר במסרגה אחת. כולנו היינו מרוצות מאד, עד ששקענו בקהות החושים האופיינית לטיפול הכימי.

עכברים

 

בלילה הלבן, שאופייני לימי טיפול (הסטרואידים מחזיקים אותי ערה), יצא לי לצ׳אטט עם רן – חבר משכבר הימים. הוא עבד איתי פעם, אבל עזב למקום עבודה אחר, בחיפוש אחר אתגר ועניין.

חשבתי על זה הרבה אחרי שסיימנו את השיחה. מחשבות כאלה, של אמצע הלילה, הן תמיד נחמדות. אלה שעות קסומות, שבהן כולם ישנים והכל שקט, ורק אני משחקת עם המחשבות – זורקת אותן לחלל האוויר ותופסת בחזרה, הופכת אותן לכל הכיוונים בסקרנות להתבונן איך הן נראות מלמטה ומהצדדים.

מה בעצם כולנו מחפשים בחיים? אתגר, עניין, הגשמה עצמית. ובכן, בעצם אני מצאתי את כל זה בכמויות אדירות, רק לא במקום שמחפשים בדרך כלל… אז למעשה אני צריכה להיות מאד מרוצה עכשיו, לא? כי מי קבע שמוצאים את זה רק בעבודה, או במסעות? מי אמר שאי אפשר למצוא את זה במחלה? אם רק אפשר היה לוותר על החלק הפעוט הזה של סכנת החיים…

 

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...