החברים האמיתיים שלך, אוהבים אותך למרות מי שאתה…

לפני כמה ימים עברתי טיפול שביעי.

היה די שגרתי – לא רוצה להלאות אתכם בפרטים.

שני הדברים הכי משמחים במהלך היום, היו חברי היקר אדם שליווה אותי, ומתנדבת שעברה ועשתה טיפול רפלקסולוגיה די מענג. הטיפול אמנם נקטע באמצע, כי הגוף שלי נכנס לסוג של מצוקה (קשיי נשימה + גל חום עצבני), בגללו דחפו לי עוד מנה של חומר נגד אלרגיה וקורטיזונים… בקטנה…

הרפלקסולוגית בפעולה

אדם ואני ברגע מחויך

אבל היום אני רוצה לחרוג ממנהגי.

בפוסט הבא אני מבטיחה לחזור לאופטימיות ושמחת חיים, אבל היום אני רוצה להכניס אתכם לחדרי-חדרים של ליבי. לספר לכם קצת על המתרחש בפנים. דברים שאני לא מדברת עליהם, ורוב הזמן לא מוכנה להודות בהם. דברים כואבים.

הכל התעורר בעקבות מקרה שקרה לי לאחרונה עם חברה טובה, לשעבר.

אתם יודעים – אם יש לכם מזל, יש לכם אי אילו חברים שקרובים אליכם, שאתם סומכים עליהם, שהם חלק מחיי היומיום שלכם. יש לכם המון נושאים משותפים לשיחה, בדיחות פנימיות. אתם יוצאים לבלות ביחד, המשפחות מכירות. אתם אוהבים אותם, והם אתכם.

אז כזו היתה החברה שלי.

עד שמצבי הבריאותי התדרדר. עד שהתחלתי כימו וחיי היומיום שלי השתנו מקצה לקצה. פתאום – היא נעלמה. אין טלפונים מתעניינים, אין ביקורים, אין תמיכה, אין חברה. גורנישט.

אולי זה נשמע לכם מתבכיין, או מתחשבן, ואולי זה באמת ככה. אבל כל אחד רוצה להרגיש שאוהבים אותו. שהחברים שלו יהיו לצידו בכל מצב.

איזה חלק בתוכי הרגיש שאולי אוהבים אותי רק כשאני שמחה, רק כשאני מצחיקה. כשאני הפי-הפי-ג׳וי-ג׳וי (שזה רוב הזמן – בחיי! ).

אותו חלק בפנים, חושש שאף אחד לא יאהב אותי אם אנשים יידעו את האמת: שקשה לי. שכואב לי. שכולם ממשיכים הלאה בחייהם, ואני תקועה. שלפעמים אני מרגישה שאין תוחלת לכל זה. אני חושבת על העתיד שלי, ובא לי לבכות. אני חושבת על העתיד של ילדיי, ובא לי לצרוח בזעם על חוסר הצדק.

את כל זה אני לא מספרת לחברים (חוץ מקומץ קשוחים במיוחד), כדי לא להקשות עליהם. כדי לא להקשות עליי.

אני מפחדת. מפחדת מחוסר השליטה שלי במחלה. מפחדת לגסוס. מפחדת למות. מפחדת להיות לטורח על אנשים. מפחדת מירידת היכולות המנטליות והפיזיות, מפחדת שיירחמו עליי, מפחדת שלא יאהבו אותי, מפחדת להיות לבד עם כל זה. מפחדת לחשוף את הקושי – שמא אנשים ייברחו אל ההרים בצווחות.

את כל זה הציף המפגש אתמול עם אותה חברה.

היא באה לחבק ולנשק אותי. דיברה על כמה שזה מדהים שלא התראינו כבר חודשיים… ומה העניינים, ומה קורה? ואני חשבתי לעצמי – חודשיים… כמה השתנינו שתינו בתקופה הזאת. ולא יכולתי לשתף פעולה בשמחת המפגש. העלבון צרב במעלה הגרון. הרגשתי כעס עצום עליה (עוצמת הכעס הפתיעה גם אותי), והמון חמלה על החלק הזה בי שנעלב כל כך.

אז הרי לכם האמת כולה – ללא כחל ושרק.

אתם מוזמנים לארוז את הפקלאות ולברוח.

ולכל מי שמתעקש להישאר: אתם אנשים מיוחדים ואמיצים. אתם עבורי כמו קרני שמש שמחממות את ימיי, ומזכירות לי שהעולם הזה מלא ביופי וטוב.

כי כמו שאמרה פעם ויויאן גרין:״החיים הם לא בקטע של לחכות לסערה שתחלוף – אלא ללמוד לרקוד בתוך הגשם״.

אני אוהבת אתכם. תודה שאתם רוקדים איתי בגשם…