מספיק בקושי

טיפולים מספר 8 ו-9 עברו ביעף.

אחריהם היו לי שבועיים של חופש נהדר, לקראת סריקת פט סי.טי. שנערכה בבילינסון, בשבוע שעבר.

זה מצחיק – אני כבר מכירה את כל הצוות באיזוטופים בבילינסון (המכון לרפואה גרעינית), והם מכירים אותי. אנחנו נפגשים כל כמה חודשים ומחליפים ״כיפים״. כבר לא מסבירים לי כל פעם מחדש על החומרים, והתופעות. נוהל מקוצר. סימן שאני פז״מניקים אמיתית.

בכל אופן – הרגע חזרנו מבית החולים קפלן, שם דר׳ בן ברוך הסבירה לנו את תוצאות הסריקה. יותר נכון – ניסתה להסביר, כי אצלי שום דבר לא פשוט… הגרורה הגדולה בכבד, שהיתה בקוטר 4 ס״מ, קטנה לגודל 3 ס״מ וכבר אין בה פעילות סרטנית. הידד! פונפונים מונפים באוויר. שמחה בלב.

לעומת זאת – שאר חברותיה בכבד, הקטנות ממנה, גדלו וכן יש בהן פעילות של תאים סרטניים. פונפונים צונחים לצידי הגוף ברפיון. עצב מתגנב ללב, ובועט לשמחה בתחת.

זה נקרא ״תוצאות מעורבות״, כך הרופאה מסבירה. זה לא שכיח (בדיוק בשביל זה אני פה – לעזור לכם לחקור תופעות נדירות, ולהיכנס לכל פינה חשוכה. יופי מירב). אבל זה קורה (לי. תמיד לי!).

יצאנו משם מבולבלים. אי אפשר לשמוח, אבל גם אין צורך להיכנס לדיכאון. הסרטן הממזר הזה מתעתע בנו. מנסה לשבור את רוחנו. הוא מאד יצירתי – ייאמר לזכותו. אחרי כמה רגעים של שתיקה, ערן אמר בדרכו החיובית:״אני אופטימי״. זה גרם לי לחייך. כמה שאני אוהבת אותו! הרי המציאות היא מציאות – אי אפשר לשנות אותה. אז מה אכפת לנו להיות אופטימיים. יותר כיף להעביר את החיים ככה, לא?

הצעתי שניסע לים, לשחרר קצת את העצמות, לחשוב ולדבר. יש משהו בים שעושה לי מאד טוב תמיד. ממלא אותי באנרגיות חיוביות. אז טיילנו לנו על החוף. סיפרתי לערן שאני מרגישה  שקיבלתי מספיק בקושי במבחן. אותן תחושות של אכזבה (ממי? מעצמי? מאלוהים? מהרפואה? כולם ביחד, וכל אחד לחוד) וכשלון. אני לא רגילה להיכשל במבחנים. ניסיתי להתרכז בנשימות: לנשום פנימה אוויר נקי, ולנשוף החוצה את האכזבה והכעס. פנימה והחוצה. אחרי חצי שעה של הליכה על החוף ונשימה, הרגשתי יותר טוב.

עידכנתי את כל מי שצריך בתוצאות הסריקה, ואז זה התחיל. משפטי ה״צריך להסתכל על הצד החיובי״…

אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון. אני אוהבת את חבריי ומשפחתי אהבת נפש וברור לי שהכוונות הן הכי טובות בעולם. אבל אתם אומרים לי להסתכל על הצד החיובי?

אני מלכת הצד החיובי.

אני נסיכת הכוכבים על הר הכרמל של האופטימיות ושמחת החיים.

אני אלופת העולם בשמירה על מורל גבוה וחיוך על הפנים.

אני אוכלת אנשים שליליים לארוחת הבוקר, ויורקת את השאריות שלהם בבוז.

אני אפילו לא יודעת להגדיר למה זה כל כך מרגיז אותי. אולי כי אני מרגישה שאנשים מפחדים להגיד לי מה הם באמת חושבים. שנזהרים בדבריהם. עדינים.

מותר להגיד – איזה באסה. גם הומור שחור הוא חוקי. תפסיקו להיזהר עליי. איי קאן טייק איט…

והאמת שזה באמת מבאס. ציפיתי לנסיגה משמעותית בגרורות, וזה לא קרה בינתיים. אבל המאבק בסרטן הוא כמו ריצת מרתון. אין זבנג וגמרנו. וכרגע יצאתי מהלג האחרון קצת חבוטה. אבל הדרך עוד ארוכה, ויש לי עוד המון כוח.

פאק יו, לובסטר. פאק יו ורי מאצ׳…

תגובות (3)

מאת: שרונה פורסם ביום: 25 בFebruary, 2013 בשעה: 3:25 pm

הרבה אנשים מפחדים לדבר עם אנשים חולים על הפחד, הכאב והדכאון. זאת טעות קולוסאלית. חייבים לדבר עליו כדי שיהיה קל יותר, וחבל שלא כולם מבינים את זה. אדם חולה לא צריך לבזבז אנרגיות על “להיות חזק” בשביל אחרים או למראית עין. אני זוכרת שאמא שלי וחברה שלה מהכימו ישבו וצחקו על זה שהן עומדות למות ואחת האחיות צעקה עליהן “תפסיקו מיד! פה לא צוחקים על סרטן!”. ואמא אמרה, ואני איתה, אם לא פה אז איפה?!

בכל מקרה, תחשבי חיובי ושלילי ונטרלי ותמשיכי בדרך שלך :)

מאת: שונרא פורסם ביום: 25 בFebruary, 2013 בשעה: 4:52 pm

נראה לי שטוב שאת נסיכת הכוכבים על הר הכרמל, כי ככה נמצאים קרוב לים והים נותן מזור לנשמה ומרפא לנפש.

והסיפור של שרונה נהדר. אחיות אוהבות סדר… …נדמה לי שמחדירים להן את זה במהלך ההכשרה המקצועית…

מאת: נועה פורסם ביום: 25 בFebruary, 2013 בשעה: 6:38 pm

אנחנו לא מכירות אבל אני עוקבת אחרי אחותך וככה גם קצת אחרייך
מאחלת לך מכל הלב שיהיה בהצלחה עם הטיפול וכל ההתמודדות סביבו

נועה

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...