צד שלי – צד שלה
כבר יומיים שאני מרגישה מן כאב מוזר בצד ימין.
כאב כזה כאילו משהו נתפס שם. אמרתי לעצמי שזה בטח בגלל כל המזגנים האלה, שאולי זה גזים, שנתפס לי איזה שריר.
עד אתמול בלילה – אתמול כשהלכתי לישון, נשכבתי על הצד (כהרגלי), ופתאום הכאבים נהיו חזקים כל כך עד .שלא הצלחתי לנשום
אחת התחושות הכי מפחידות בעולם, זו התחושה שאין לנו אוויר. הרגשתי שאני נאבקת על כל נשימה. חשבתי לעצמי: “מעניין אם ככה מרגיש הסוף”… וזה הבהיל אותי נורא.
חיכיתי 2 דקות כדי לוודא שלא מדובר באיזו היסטריה רגעית, ואז אמרתי לבעלי שמשהו לא בסדר איתי.
כשאת חולה בסרטן (ואני ממש מקווה שאת לא, ואף פעם לא תהיי), כל מיחוש קטן בגוף הוא סיבה לסטרס. את מוצאת את עצמך שואלת את עצמך: “זה מטוס? זו ציפור? זו גרורה? זה התקף לב?” וכו’…
ורוב הזמן זה לא… זה סתם מיחושים כמו שיש לכל אחד מאיתנו.
אבל הפעם זה היה שונה . הפעם הרגשתי שמשהו ממש ממש לא בסדר. משהו השתבש. וצריך להגיע לבית חולים, ומהר.
ועכשיו לדילמה – את מי להעיר כדי שיבוא לשמור על הילדים? למי אני הולכת לדפוק את הלילה? את מי אני הולכת להלחיץ? לקחתי החלטה שהכי טוב להעיר את אמא שלי. זה לא יפה מצדי, אבל אני סומכת עליה, ובטוחה שהיא מעדיפה להיות מעודכנת במתרחש…
אז הזמנו אמבולנס (זה תמיד דרמטי, נכון?), קיבלתי קצת חמצן בדרך, ושעטנו לכיוון בית החולים.
בחדר המיון, אחרי שהתעלמו ממני כשעתיים, ניגשה רופאה חביבה להפליא ולקחה בדיקות דם. אחר כך נשלחתי לצילום חזה (אין דלקת ריאות), ואז לסיטי.
האבחנה הגיעה די מהר – תסחיף ריאתי. נשמע ממש גרוע, הא? מדובר בעצם בקריש דם שישב לו לפוש על הריאה הימנית שלי.
בקיצור – אני מאושפזת במחלקה פנימית, ומקבלת מדללי דם. להבנתי אצטרך להמשיך לקבל מדללים (בזריקות לבטן – אאוצ’) במשך כמה חודשים. לא כיף!
החיים מזמנים לי אתגרים כל הזמן. אבל הם גם מספקים לי הוכחות לכמה שאני מוקפת באהבה ואיכפתיות.
הנה – עכשיו הגיעה אחותי לבלות איתי את היום. אולי היא תרצה לספר קצת איך זה נראה מהצד שלה:
************************************************************
דבר האחות:
יום רביעי, אחת בלילה. אני פוצחת ברוטינה הרגילה של הליכה לישון, דהיינו, צחצוח שיניים-פיפי-ציוץ תמונה משעשעת של ארנב לטוויטר עם ברכת ליל מנוחה, והופ למיטה. בעודי מהרהרת במשמעויות הפילוסופיות העמוקות של הפרק האחרון ב”משחקי הכס”*, נשמע פתאום צפצוף מהסלולרי. מי מסמס לי בשעה כזו, אני תוהה. בעיניים עצומות למחצה ופיהוק עצל, אני מרימה את המכשיר ובודקת.
שבריר שנייה אחר כך, אני ערנית לחלוטין, ומוכנה לשעוט מביתי כפנתר שטוסטר משולשים נסגר לו על הזנב בבת אחת. אחותי כתבה שהיא בחדר מיון. כאלף תסריטים שונים חולפים בראשי בעוד אני מנסה לקושש פרטים נוספים: היא התעלפה? התמוטטה? נחנקה? יש לה חום? יש לה קור? יש לה אבעבועות משונות בצבע סגול? בינתיים מתברר שיש קשיי נשימה, אחותי וגיסי במיון, וואן-דר-אמא הוזעקה לשמור על הילדים.
ואז מגיע החלק הקשה ביותר. מצד אחד, כל תא בגופי מוכן לשים על גבו תרמיל זערורי ולשעוט אל בית החולים. מצד שני, סביר להניח שאת כרגע האדם המיותר ביותר שיכול להימצא שם. אלה השעות שבהן הרופאים צריכים לברר מה בדיוק קורה ומה צריך לעשות, וגיסך כבר שם, כך שהיא לא לבד, ואם תסתובבי לרופאים ולאחיות בין הרגליים, זה לא יגרום להם לאהוב יותר אותך או את הפציינטית. וגם לא יקצר את התור למעבדה או למכשיר ה- CT.
אחרי שאחותי מבטיחה לי בטלפון שאכן אין צורך שאגיע, והיא נשמעת יחסית בסדר – מפוחדת וקצרת נשימה, אבל בסדר – אני מורה לתאים לפרוק מעליהם את התרמילים הזעירים, כי אנחנו ננסה לנוח כדי שנוכל להיות לעזר מחר. אני מתעלמת מקולות המחאה והקיטורים שלהם, ושוקעת במן שינה-לא-שינה, שמופרעת מדי פעם על ידי צפצופי המכשיר שמעדכן בהתפתחויות. הגיעה הרופאה מהמחלקה – צילום ריאות תקין – בדיקת דם אחת לא תקינה – חשד לתסחיף בריאות. פה ושם אני נרדמת למחצה ושוקעת בחלום הזוי עד מאוד. למשל, חלמתי שאני ועוד חברה הולכות לחנות צעצועים בשביל להביא למירב את הצעצוע שהיא רוצה לבית החולים, אבל הצעצוע חסר בחנות, ואני נכנסת להיסטריה כי מה מירב תעשה בלי הצעצוע, ופתאום עולה בדעתי שהיא בכלל לא צריכה צעצוע, כי היא בבית חולים ומה הקשר עכשיו, צעצוע? ואז אני מתעוררת ונוזפת בעצמי על חלומותיי האוויליים.
בינתיים, הדיאגנוזה מאושרת: יש תסחיף בריאה. כל התאים בגופי נושאים לעברי מבט של ציפייה: “כן, חברים”, אני עונה להם, “הפעם אנחנו יוצאים לדרך”. למודת ניסיון, אני מצטיידת בכל מה שדרוש למבקרת בבית החולים: סלולרי, מטען לסלולרי, עוד מטען לסלולרי (שיהיה), מחשב מחברת, מטען למחשב מחברת, בקבוק מים, וכמובן, עוגת שמרים עם שוקולד. עם כל הכבוד לאוכל של בית החולים, הבעיה היא שהפציינטים גם צריכים לאכול, אז אני לא לוקחת סיכונים.
אז עכשיו אנחנו כאן במחלקה הפנימית. שתינו נושמות קצת יותר טוב, משתמשות במגוון מכשירים אלקטרוניים כדי להעביר את הזמן, ומקוות שהזריקות מהבוקר יעשו את מלאכתן נאמנה. בינתיים הגיעו לכאן שתי אחיות ורופא אחד שניסה לברר פרטים על מה שקרה אמש. “אז מה הרקע לזה, בעצם? קרה לך משהו יוצא דופן בזמן האחרון?” – “אתה מתכוון, חוץ מזה שאני מטופלת בכימותרפיה בגלל סרטן שד גרורתי?” אחותי משיבה בחיוך.
אז לכל מי שמתעניין ודואג, יש לי הוכחות לזה שאחותי אכן מתלוצצת עם רופאיה. תהיו לי בריאים.
*כלומר, מפנטזת על השחקן החתיך החדש.**
** מי שעדיין לא צפה/תה בפרק – איזה שחקן חדש, מה פתאום שחקן חדש? תתעלמו.***
*** מי שכן צפה/תה בפרק החדש – נכון הוא חתיך?
פורסם ביום: 22 בMay, 2013
קטגוריות:
טיפולים,
משפחה
מהצד של “הבינו כבר מה העניין ויודעים איך לטפל, תודה-רבה” אני חושבת שזה די נחמד מצדם שנתנו לך חמצן לנשום. ותוהה אם (אילו היה שוחה אצלי הכריש) היו יודעים לתת גם מסוף עם טוויטר… רק בריאות, יקרה!