אדונית הסליחות

מישהו חכם מאד לימד אותי לא מזמן, שאוכל לקיים את הפתגם: “ואהבת לרעך, כמוך”, רק אם קודם כל אוהב את עצמי. אם לא – לא אוכל לאהוב אף אחד כמוני. אהבה עצמית – זהו התנאי הבסיסי.

לקראת יום הכיפורים הזה, יצא לי לחשוב על כך הרבה.

ביום הכיפורים בשנה שעברה, הסתובבתי עם בעלי וילדי בשכונה, פגשתי המון אנשים, וכולם שואלים: “אתה צם? את צמה?”. ואני, שהייתי עם גוף מלא בגידולים סרטניים, ובטן מלאה בכעסים על אלהים, הייתי עונה לכולם בהתרסה: “השנה – שהוא יצום! ושיחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה…” (הכוונה לאלהים).

אז השנה, אני משתדלת למלא את עצמי באנרגיות אחרות – אנרגיות של סליחה. אני קוראת לזה: “וסלחת לרעך, כמוך”. אני משתדלת לקחת את כל התהליך הזה של סליחה פנימה – ביני לביני. כי בינינו – האדם שבו פגעתם הכי הרבה בשנה האחרונה, הוא אתם עצמכם. אנחנו יורדים על עצמנו, מתחשבנים עם עצמנו, מעליבים את עצמנו, מוותרים על עצמנו, על רצונותינו ועל רגשותינו.

אם מישהו היה נוהג בנו כמו שאנחנו נוהגים בעצמנו, לא היינו חברים שלו לעולם.

צריך להתחיל מבפנים. לתפוס את האישה הקטנה עם השוט, שנמצאת בתוך גופי ונפשי, ומצליפה כל השנה: “את לא מספיק טובה, לא מספיק מתאמצת, שמנה, מרוכזת בעצמך ובצרות שלך, אמא לא מספיק טובה, שוכחת תאריכי יום הולדת של חברייך, עצלנית, חלשת אופי, ועוד, ועוד…(הצלפות, הצלפות…) ולחבק אותה. להרגיע.

ביום הכיפורים הזה אני מחבקת את המצליפה הקטנה שלי. אני סולחת לה. אני סולחת לעצמי. סולחת על זה שחליתי בסרטן, ובמחלתי אני מקשה על הקרובים לי ביותר. סולחת לעצמי על זה שלפעמים אני עייפה מכדי לפנות אנרגיה לאחרים, גם אם הם זקוקים לי. סולחת לעצמי על כל בולמוסי האכילה, שבאים למלא איזה בור של נחמה שממאן להתמלא. סולחת לעצמי על כל הפעמים שוויתרתי על דברים שמאד רציתי לעשות מתוך “הקרבה עצמית”. סולחת לעצמי על שלפעמים אני שוכחת מי זאת מירב, ומה היא אוהבת, ונתקעת באחת הדמויות/מסכות של אמא/רעיה/עובדת/מבוגר אחראי.

השנה אני מחליטה להיות חברה יותר טובה לעצמי. לאהוב את מה שיש, ולצמוח משם.

גמר חתימה טובה.

הוסף תגובה !

תוכן התגובה ...