לבריאות!

כרגע חזרתי מביקורת שגרתית בבית החולים.

בודקים בעיקר מדדים (כמו לחץ דם, חום, משקל וכו׳), ממשמשים קצת, ועושים בדיקות דם מפורטות.

ובכן – אני בריאה כמו שור.

לחץ דם – 123/83. הלוואי על כולכם. המוגלובין – מצוין. כדוריות לבנות ואדומות – מתפקדות בצורה מופתית. כולסטרול – סבבה. טריגליצרידים – מזמן לא התנהגו כל כך יפה.

בקיצור – אם לא היה את העניין הפעוט הזה של סרטן שד גרורתי, הייתי יכולה בקלות להופיע בפרסומת לפיטנס…

אני מרגישה מצוין. לפני שבוע נסענו לצימר באמירים. עשינו לא מעט טיולים ברגל, ועברתי אותם במורל גבוה ובכבוד רב (אולי חוץ מהעלייה חזרה לאוטו בנחל עמוד. אז כמעט נפחתי את נשמתי, והילדים טוענים בתוקף שמלמלתי ״שמישהו יתקשר ל-669״ רוב הדרך… אבל זה בגלל שאני ממש ממש לא בכושר, ואי אפשר לתת לסרטן את הקרדיט על סיבולת לב הריאה הלא-מרשימה שלי).

למעשה, תופעת הלוואי העיקרית של הטיפול בסרטן כרגע, היא שאני נהייתי הרפתקנית ושוחרת בילויים הרבה יותר מקודם. אני משקיעה הרבה יותר זמן ואנרגיה בתכנון טיולים, סופי-שבוע, בילויים עם הילדים ובילויים עם עצמי. זו תופעת לוואי מבורכת ביותר. אני גם קצת עייפה רוב הזמן, אז אני נחה יותר – וזה מפנה לי זמן לתכנן עוד ועוד דברים.  הידד!

עכשיו שאני קוראת את הפוסט, זה כמעט נשמע כמו המלצה לקבל סרטן.

ובכן – לא. אל תרוצו לחטוף סרטן. אבל אם במקרה (חס וחלילה, וכל החלילים) אתם או קרובים שלכם יחלו – דעו שיש חיים אחרי הדיאגנוזה, ובזמן הטיפולים. ואפשר וצריך לחיות אותם טוב.

כמו שאומר המשפט – ״It ain’t over till the fat lady sings”

ואני אפילו עוד לא התחלתי לחמם את הגרון…

 

שנה טובה!

השנה האחרונה היתה מאתגרת.

לפני שנה, הרגשתי טוב (למרות שהגרורות כבר התחילו להתפשט). לא הייתי מודעת לכך שאני שוב חולה. חיי התנהלו על מי מנוחות, בשגרה מבורכת.

בשנה האחרונה עברתי לא מעט דברים קשים:

  • אבחון שסרטן השד התפשט לגרורות בכבד ובעצמות.
  • ניתוח הסרת שחלות.
  • ביופסיה לגרורות בכבד.
  • הצטרפות לניסוי הקליני בתרופה ביולוגית חדשה (אפיניטור).
  • תקופת הסתגלות לתרופה, שכללה נפילות בספירות הדם והפסקות מתודיות כדי לתת לגוף להתאושש
  • דלקת בוריד ביד (טרומבו- פלביטיס), בחסות ה-MRI שעשיתי בבי״ח אסף הרופא
  • דלקת ריאות
  • עוד כמה וירוסים, שהצריכו קפיצות למיון
  • 4 סריקות של PET-CT, סריקת MRI  אחת.
  • אינספור בדיקות דם
  • 20 זריקות של תרופה לעצמות (פרוליה)
  • מערכות יחסים מעמיקות עם ביטוח לאומי, מס הכנסה, ביטוח בריאות, ביטוח מנהלים, ביטוח אובדן כושר עבודה. כל אחד מהם דרש וקיבל הרבה תשומת לב ואנרגיה.

הייתם חושבים שכל זה יצליח לדכא אותי, הא?

ובכן – בואו נסקור גם את רשימת הדברים הטובים שקרו בשנה האחרונה:

  • ירידה לחמישים אחוז משרה. זמן פנוי – פריבילגיה ענקית שלא כל אחד זוכה לה.
  • גיליתי שלמרות שאני עובדת מעט שעות, אני עדיין אפקטיבית ומבוקשת.
  • טיול עם המשפחה ועם אחותי לאיטליה.
  • טיול עם המשפחה לבודפשט.
  • סופי שבוע למכביר עם המשפחה בארץ- מנצלים כל הזדמנות לבלות ביחד.
  • חברים יקרים שאיבדתי איתם קשר עם השנים, וחזרו לחיי.
  • המון חום ואהבה מכל הסובבים אותי – אנשים שאני מכירה, וגם כמה שלא.
  • נסיגה של 40 אחוזים בגרורות, בעקבות הטיפול.
  • כתבה בעיתון. הרבה תמונות מקסימות עם הילדים.
  • פתחתי את הבלוג הזה.

בסך הכל, כמו שאני רואה את זה – מצבי היום טוב יותר ממה שהיה לפני שנה (למרות שלא ידעתי את זה אז).

רוב הזמן אני אופטימית ובמצב רוח טוב. אני מעריכה את כל השמחות הקטנות של היומיום, ומדפדפת את הקשיים והאכזבות.

אני רוצה לאחל לכל מי שקורא (אני יודעת שאתם שם. כל אחד שנכנס וקורא משמח אותי מאד. דרך אגב – מי אתם???) – שנה טובה. שנה של בריאות, שנה של אושר, ושל הרבה אהבה.

מה בין הלורד וולדמורט לסרטן?

השבוע אכלתי צהרים עם חברתי הטובה חנה. דיברנו על זה שאנשים מפחדים להגיד את המילה ״סרטן״ (או לכתוב אותה), ותמיד משתמשים בביטויים כמו: ״המחלה ההיא״, או ״נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה״, ועוד.

זה תמיד מרגיז אותי.

למה צריך להתבייש להגיד סרטן? האם יש בזה קלון? או שאנשים חושבים שעצם אזכור השם המפורש של המחלה, עלול להביא אותה. כביכול הם יגידו ״סרטן״, והיא תענה – ״אני כבר באה״…

אפשר להשוות את הפחד הזה, לפחד מאמירת שם האלוהים המפורש. כאילו יש כח מאגי עצום ורב, שעצם אזכור שמו יכול להביא עליך את זעם האלים.

בחופשת הקיץ האחרונה, החלטתי שבני יותם כבר מספיק גדול לראות את סרטי הארי פוטר, ועשינו מרתון של כל הסרטים. ראיתי את כולם איתו, כדי לוודא שהוא לא מפחד, כדי לתווך בינו לבין התוכן לפעמים, ובעיקר כי אני ילדה מגודלת בעצמי…

הרעיון של וולדמורט בסרטי ״הארי פוטר״ הוא דומה (לכל מי שלא ראה את הסרטים- עשו לעצמכם טובה ותתחברו לצד הילדי שלכם. תתפלאו עד כמה תהנו).

אני מוצאת הרבה מאד קווי דמיון בין וולדמורט לסרטן:

  • שניהם כל כך מפחידים, שאסור אפילו להזכיר את שמם.
  • שניהם קרחים. למעשה וולדמורט קירח, והסרטן מקריח, אבל אתם מבינים את הרעיון…
  • שניהם מתחילים בקטן, וצוברים כח הרס עם הזמן.
  • שניהם משנים את חוקי המשחק תוך כדי תנועה. מגיחים ונעלמים כרצונם. מה שמקשה מאד לדעת איך הכי נכון להילחם בהם.
  • אף אחד לא מבין מאיפה יש להם כל כך הרבה כח.
  • בכל פעם שאתה חושב שהרגת אותם, הם מופיעים שוב בכוחות מחודשים.
  • שניהם צוברים עוד ועוד חברים, ככל שהם מתחזקים.
  • הנקודה האחרונה היא הקשה ביותר: יש את התחושה שכדי להרוג אותם, תצטרך גם להרוג את עצמך.

עד כאן ההשוואה האקדמית :) , ועכשיו עוד כמה מילים בעניין הבושה:

חולי סרטן מתביישים במחלתם.

גם בגלל המראה ה״סרטני״ – קרחת, נפיחות מרב קורטיזונים, חולשה. גם בגלל שהחברה משדרת את זה, במכבסת המילים שמשתמשים בהן כדי לחמוק מלהתמודד עם שם המחלה ועם תוצאותיה.

אבל גם, אני חושבת, הם רואים במחלתם איזשהו סוג של כשלון שלהם. אני מרגישה את זה על עצמי.

יש לי תחושה שאכזבתי את משפחתי, את ילדי ואת עצמי. אני צעירה וחזקה – אלה השנים שבהן אני אמורה להיות בשיא כוחי כאם, כרעיה, כעובדת, כחברה. ובמקום זה אני נופלת כטורח על כולם, עם הסרטן המעצבן הזה. אני גורמת לדאגה, בכי, חרדה ועצב, במקום לגרום לשמחה ונחת.

יש המון רגשות אשמה בלהיות חולה בסרטן.

הסביבה מרחמת עלי, ואני מרחמת על הקרובים לי. ומכל הרחמים האלה לא יוצא שום דבר טוב. כשאתה מרחם על מישהו, אתה לא יכול לעזור לו.

לכן הדבר הכי טוב שאפשר לעשות, לדעתי, הוא להפסיק להתבייש, ולהפסיק את מעגל הרחמים הלא מועיל הזה. לשמור על מורל גבוה – כי למרות הסרטן, החיים מופלאים ושווה לנצל את זה שאנו חיים.  לשדר שמחה וחיוך – כי כשאני משדרת אותם, אני מקבלת אותם בחזרה מהסביבה וזו אנרגיה טובה שמזינה אותי.

צריך לדבר על סרטן וההתמודדות איתו, כדי שאולי גם אחרים שחולים יאזרו אומץ להתמודד עם חיוך, ובלי בושה. יום-יום. בראש מורם. עם כל הארסנל ששרביט הקסמים שלי מאפשר לי.

 

סבתא שלי

ביקרתי היום את סבתי, בת ה-97.

הבריאות שלה מתדרדרת בזמן האחרון. לחץ הדם גבוה, הלב חלש, הכל חלש.

סבתא שלי היא אחת הדמויות שהשפיעו עלי הכי הרבה בחיי. גרתי אצלה למעלה מ-3 שנים אחרי הצבא. הבית שלה היה חוף מבטחים. אי של שקט ויציבות בתקופה שבה כל חיי היו במערבולת ותהפוכות. מקום שבו ידעתי שאוהבים אותי המון וללא תנאים, ומקבלים אותי כמו שאני. בתקופה שבה ניסיתי נואשות להבין ולהגדיר מי אני, מה אני רוצה, ואנה פני מועדות.

היא ידעה לחלוק איתי את כל מה שהיה לה, ולהרעיף עלי אהבה אין קץ (גם כשלא הגיע לי) – אבל גם לתת לי את הפרטיות והספייס שהייתי כל כך זקוקה להם.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהקמתי משפחה וילדתי ילדים, קצת התרחקנו. אם להיות כנים – אני התרחקתי. והיא תמיד חיכתה בסבלנות שאפנה לה זמן. שאולי אמצא דרך להתקרב שוב. היא מספרת תירוצים בשבילי – אני עסוקה, קשה לגדל ילדים, אני עובדת קשה. אבל האמת הרבה יותר מורכבת מזה. בלבי פנימה, אני מודה שכבר קשה לי לראות אותה ככה. זקנה. קמלה. כבר לא ממש שומעת. בקושי הולכת. היום, יותר מתמיד, היא תזכורת לבוגדנותו של הגוף. לסוף.

סבתא שלי לא יודעת שאני חולה.

מתוך דאגה עצומה לבריאותה (הפיזית והנפשית), השתכנעתי לא לספר לה על מה שעובר עלי בשנים האחרונות.

זה הפך את הביקורים שלי אצלה לבלתי אפשריים בתקופה שהייתי קרחת. ואחר כך – כשכבר צמח השיער, זה הפך את הביקורים לקשים מנשוא, כי בדבר הכי גדול ומשמעותי שקורה בחיי, אני לא יכולה לשתף אותה.

סבתא שלי אובחנה עם סרטן שד בגיל 70, ועברה כריתת שד.

היינו יכולות להחליף סיפורי גבורה. להשוות צלקות. להשוות רגשות ותחושות. לחלוק. אם לא הייתי מפחדת כל כך, שעצם הידיעה על מחלתי תערער אותה לגמרי. שאולי תחשוב שהיא העבירה לי איזה גן סורר, והוא זה שגרם לכל הסבל. כמה בלתי נסבלת בוודאי היתה עבורה מחשבה כזאת…

אני מרגישה שקרנית. יושבת ומספרת בחיוך על הילדים, על העבודה. ויש שקר ענק בינינו. וזה קשה לי. מאד.

שקרים כאלה מערערים כל מערכת יחסים. הכל הופך לא יציב. אני נזהרת בכל מילה, פן אסגיר את הסוד, פן ייפלט לי מבלי להתכוון. אז אני מנדבת מינימום מידע. וזה הופך את השיחות לרדודות כל כך. מעניין אם היא מרגישה. מעניין אם היא היתה סולחת לי – אם היתה יודעת…

אני מרגישה שהייתי רוצה לדעת עליה יותר. כאישה, כבן אדם. לא רק כסבתא. לשמוע את סיפור חייה. על ילדותה. על הוריה. על העלייה לארץ. על חיי הנישואין. על גידול ילדים. אבל לא את האנקטודות המשפחתיות הידועות, אלא לצלול כמה רבדים פנימה – למקום הכי עמוק ואנושי ואמיתי. איך הרגשת? מה חשבת ? על מה רבתם? מה שימח אותך? על מה חלמת?

והיום – איך באמת את מרגישה? את פוחדת למות? את חושבת על זה הרבה?

אני חוששת שאיחרתי את המועד לשיחה הזאת. בגלל רדידות ילדותית שלי. חוסר בשלות. לא היה לי את האומץ והעומק להיכנס לשיחות אמיתיות על החיים. כמה חבל.

המסקנה שלי – אני רוצה ללמוד להכיר לעומק את האנשים החשובים בחיי. לפנות לכך זמן ואנרגיה.

החיים מורכבים מהסיפורים האנושיים האלה. אני לא רוצה לפספס אותם…

אני חושבת שפתיחת הבלוג הזה היתה צעד חשוב בשבילי, לאפשר לכם להכיר אותי יותר לעומק.

על תבונה ורגישות

את השבוע האחרון ביליתי בבודפשט עם משפחתי.

כיף! עיר מקסימה, אוכל טוב, התאווררות מתבקשת מהיומיום.

ביום השני שלנו שם התחלתי לקבל סמסים, שהכתבה איתי הגיעה לדף הראשי של ynet. נחמד.

אמרתי לעצמי שאני בחופשה וזה יכול לחכות, אבל יום אחרי כבר לא עמדתי בסקרנות והתחברתי לראות את הכתבה ואת התגובות. פחות נחמד.

זה דבר ידוע, שטוקבקים יכולים להיות מאד מכוערים ואכזריים, אבל אתה מרגיש את העוצמה אחרת לגמרי כשהם קשורים באופן ישיר אליך, או למשהו שחשוב לך. מסתבר שאנשים חושבים:

1) שהטיפול בי עולה להם הרבה כסף מכספי הציבור (טעות מוחלטת. המחקר ממומן לגמרי ע״י חברת התרופות ועדיין לא עלה שקל למשלם המיסים…)

2) שהתרופה תאריך את חיי רק בכמה חודשים, ומה זה כבר שווה? (תשובה: המון המון)

3) שהתרופה מסוכנת ורעילה (בניגוד לכימותרפיה, שהיא כידוע לא רעילה ולמעשה הטיפול נעים ונוח לבריות)

ובאשר לוועדת סל הבריאות: אני ממש לא מקנאה באנשים שיושבים שם וצריכים להחליט החלטות בלתי אפשריות. את החיים של מי להציל? על החיים של מי להקל? מה יותר חשוב – תרופה שתציל חיים של 5 אנשים בשנה, או תרופה שתקל על חייהם של 10,000? אני שמחה שלא אני צריכה לקחת את ההחלטות המייסרות האלה.

לא מתאים לי לקחת ללב דברים לא אינטיליגנטיים שאנשים שאני לא מכירה אומרים, אבל אני חייבת לציין בכנות שכל העסק הזה ישב לי על הלב למשך כמה שעות.

כמובן שהביקורת לא הופנתה אליי אישית, אבל אנשים לא מבינים עד הסוף את האפקט של מה שהם כותבים. את חוסר הרגישות בלכתוב:״התרופה תאריך את חייה רק בכמה חודשים…״. כמה כואב לקרוא. כמה מחליש. כמה שזה פוגע עמוק עמוק, ומתחבר לפחדים הכי גדולים שלי.

לא קל להיחשף. קשה שבעתיים כשלכל אחד יש מה להגיד.

אני מאמינה בכל לבי שכל הטוקבקים האלה לא נכתבו ברוע לב, אלא יותר מתוך בורות וחוסר רגישות.

איך שאני מקנאה בבורות הזאת… המשוחררת, החופשייה מדאגה, הבריאה.

 

אולימפיאדה

הימים הם ימי אולימפיאדה.

אני מוצאת את עצמי מתבוננת בהערצה בכל הספורטאים המצטיינים, בנבחרות השונות – כמה שהם כולם (טוב נו, רובם) טובים במה שהם עושים. כמה שהם שונים – בגודל, בצבע, במבנה הגוף. אבל כולם כולם מעולים.

זה גרם לי לחשוב על הנבחרת שלי.

לא רבים יודעים זאת, אבל גם אני גיבשתי נבחרת מצטיינת ואקסקלוסיבית. בכל רגע נתון יש סביבי מעגלים-מעגלים של אנשים, שאוהבים ודואגים ומשמחים ומצחיקים.

היו לא מעט גיבושים לנבחרת שלי. חלקם היו אפילו מאד קשים (סף הכניסה למשחקים האולימפיים קטן על ידם). אבל אף אחד לא נשר (חוץ מהשיער שלי – פעם מזמן. :)  ).

יש אנשים (אלה שיותר קשה להם) שהתרחקו ועברו למעגל חיצוני יותר. ויש אנשים שצמודים אלי קרוב-קרוב. כאלה שאני יכולה להתפלש בחיבוק שלהם (וירטואלי או לא), להניח את הראש ולנוח על כתפם, או לקחת אותם איתי לטיסה בשמי הארץ, בין העננים והמחשבות – כשטוב, טוב, טוב לי על הלב.

הם מאד שונים, כולם. חלקם חברים שלי כבר שנים רבות. חלקם קרובי משפחה, שהתקרבו עוד קצת. ואת חלקם הכרתי לא מזמן, ונקשרתי אליהם בעבותות. יש אפילו כאלה שלא פגשתי מעולם, וזה לא מפריע לטיב הקשר או לעוצמתו. לחלקם אני משלמת כדי להיות בנבחרת שלי (אני אוהבת לחשוב על זה, כעל ספורטאים עם ספונסרים…). אבל כל אחד בנבחרת שלי – יהלום יקר וייחודי.

אני ממליצה לכל אחד לגבש לו נבחרת. היא לא חייבת להיות גדולה (לכו על איכות, לא על כמות).

סרטן זו מחלה שדי מבודדת את החולה. קשה מאד להסביר לאחרים מה עובר עליך. עם כל האהבה והרצון הטוב של כולם, אתה מוצא את עצמך מתמודד עם כל הטיפולים, הביקורות, התחושות הפיזיות והנפשיות – די לבד. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. זה אני מול המפלצת עם הצבטות. מסתכלות אחת לשנייה בלבן של העיניים.

אבל כשיש כזאת נבחרת של אנשים, שמעודדת אותי בהתמודדות, אני יודעת שאני לא אמצמץ ראשונה.

כתבו עלי בעיתון הרבה דברים

כשקיבלתי את הפנייה להתראיין לעיתון בנושא התרופה הביולוגית החדשה (שהיתה נסיונית כשאני התחלתי לקחת אותה), היתה לי התלבטות.

מצד אחד – מאד חשוב בעיני שכמה שיותר נשים יכירו את האופציות הטיפוליות הקיימות (והולכות ומתחדשות) ושיידעו שאפשר לחיות חיים טובים עם סרטן.

מצד שני – היה לי קצת פחד מהחשיפה.

אני לא נראית כיום כמו חולת סרטן – יש לי הרבה שיער, אני לא נפוחה מקורטיזונים, ואני חיה ומתפקדת כמעט כמו כל אחת (בריאה) אחרת. לכן רוב האנשים לא מודעים בכלל להיותי חולה (הורים במסגרות הלימודיות של הילדים, שכנים, אנשים במכולת, במספרה וכו׳). כלומר – עצם פרסום הראיון איתי יחשוף את ״הסוד״.

ולמה זו בעיה, בעצם?

זה לא מתוך מקום של בושה (בהזדמנות אכתוב גם פוסט על זה, כי זה נושא שחשוב וצריך לדבר עליו…)

פשוט לא תמיד יש לי את האנרגיה להתמודד עם המבטים המרחמים, השאלות, הדאגה, והשיקוף של כל הפחדים שלי בעיניים של אחרים. ביומיום שלי אני מעדיפה ״לברוח״ מכל הנושא של הסרטן – להתעסק בעניינים טכניים, ביומיום של הילדים,  ולבלות כמו כל בן אדם ״רגיל״.

בסוף הכרעתי לטובת הראיון.

אני קצת פוחדת להיחשף, אבל אני לא מוכנה שהפחד הזה ינהל אותי – לא כשהמטרה היא כל כך ראויה. ואם הכתבה תעזור ולו לבחורה אחת להרים את הראש ולחשוב חיובי – דייני.

אני מצרפת את הכתבה (התפרסמה במוסף ״זמנים בריאים״ של ידיעות אחרונות היום), להנאתכם:

 

פתאום יש תקווה, מירב גולדברג

מחשבות לקראת סריקה

עוד שבוע – סריקת פט בבילינסון.

הלחץ המוכר הזה, שמתחיל שבוע לפני ונמשך עד השבוע שאחרי (כשמקבלים את תוצאות הפיענוח), כמו קשר בתוך הבטן.

וההתלבטות הזאת – האם לשמור על אופטימיות מחויכת ולהאמין שהכל יהיה טוב, או שעדיף להכין את עצמי לאכזבה – כדי שלא ארגיש את אגרוף ההפתעה, אם היא תבוא… (וגם נגד עין רעה)

אחרי שהשמים נופלים לך על הראש פעם אחת, את מבטיחה לעצמך שיותר לא יעשו לך את זה. את תהיי מוכנה לכל מה שיגידו לך. את תתחשלי. אבל ההבטחה הזאת לא שווה הרבה… אני לא מרגישה היום מחושלת יותר לחדשות רעות, משהייתי פעם. ואולי אי אפשר להתחשל עד כדי כך?

חלק ממני רוצה להריץ את השבועיים האלה קדימה ב-fast forward , כדי להיות אחרי כבר. וחלק אחר זוכר עוד הבטחה שנתתי לעצמי- לחיות כל יום עד למיצוי: לצחוק, לבכות, להרגיש, להיות נוכחת.

אז בדרך כלל בשלב הזה (אני כותבת בדרך כלל, כי זו הסריקה הרביעית שלי מאז תחילת הטיפול) אני מתחילה בנוהל ״להוריד את הלחץ״: מורידה משחקים מטופשים לאייפד, רואה סרטים, ועושה דילים עם אלוהים ועם עצמי, שאם רק אעבור גם את הסריקה הזאת בשלום אשקיע מאמץ בלהיות בן אדם יותר טוב (לעצמי, לאחרים, לחתולים ברחוב, לעציצים…).

למעשה זו הפעם הראשונה שאני מתיישבת לכתוב על זה. על המתח הזה. על הפחד לקוות ולהתאכזב. באופן מפתיע זה קצת עוזר, לנסח לעצמי (ולכם) את התחושות האלה.

 

לבטים, החלטה, ותחילתו של מסע

התלבטתי הרבה אם לפתוח את הבלוג הזה.

בשביל מה? מי יקרא את זה?

למה שזה יעניין מישהו? (חוץ ממך, אמא)

יש לי קצת רגשי נחיתות בעניין הכתיבה. גדלתי עם אח ואחות מוכשרים להפליא, בעלי יכולת ביטוי נדירה. אני נחשבת לאחות עם היכולות היותר ״טכניות״ במשפחה.

אבל בשנה האחרונה גיליתי את הקול שלי. הוא שונה. פחות רהוט, פחות מסודר, פחות בטוח בעצמו. ועדיין קול, והוא שלי.

אז למה לא, בעצם?

בכנות – יש גם מחשבה בראש שאומרת:״זה יהיה תיעוד נחמד וזכרון נחמד לילדים ולמשפחה״. בדרך כלל אני משתיקה מחשבות כאלה בגערה:״סתמי! אנחנו בענייני שמחת חיים ואופטימיות עכשיו״…  אבל צריך לתת גם למחשבות האלה את המקום והכבוד המגיע להן…

אני מזמינה אתכם להצטרף אליי למסע.

הוא לא תמיד יהיה קל (כמו שכל ההרפתקאות ששוות משהו צריכות להיות). יהיו לא מעט מהמורות בדרך.

אבל הוא יהיה מעניין ומצחיק ועצוב. ואני ממש מקווה שהוא יהיה גם ארוך…

בראש זקוף

הפוסט הבא פורסם לראשונה בבלוג של אחותי:  http://vandersister.wordpress.com לפני כשמונה חודשים.

זה היה נסיון ראשון עבורי בכתיבת פוסט בבלוג.

זה גם היה נסיון ראשון שלי לבטא את המחשבות שהתרוצצו לי בראש.

הפוסט והתגובות פתחו לי את התיאבון לפתוח בלוג משלי, אבל רק עכשיו עזרתי אומץ לעשות את זה.

אז הרי הוא לפניכם: תקציר הפרקים הקודמים…

—————————————————————————–

אחותי המופלאה הציעה לי לכתוב כאורחת בבלוג שלה.
האמת שיש בי איזושהי דואליות לגבי זה –
מצד אחד אני שמחה לשתף אתכם במה שעובר עליי.
מצד שני – אני לא רוצה לבאס/להפחיד אף אחד.
אז אזהרה קצרה לפני שאתם ממשיכים לקרוא:
הפוסט הבא עלול לגעת בכם במקומות מפחידים וקשים, ולהכריח אתכם להתמודד עם נושא לא פשוט, שלא מדברים עליו הרבה…
אם אתם לא בנויים לזה – אנא חיסכו זאת מעצמכם והפסיקו לקרוא.
ולכל מי שנשאר איתי – חיזקו ואימצו!

 

אני חולה בסרטן. סרטן שד.
לפני שנתיים וחצי אובחנתי. עברתי 16 טיפולי כימותרפיה, ניתוח כריתת שד והוצאת בלוטות לימפה, ו-30 טיפולי הקרנות.
עברתי אותם בחיוך, ובראש זקוף (וקירח :) )
לצערי – לאחרונה התגלו גרורות בכבד ובשלד שלי.
אז אני נאלצת להיכנס לזירה, לסיבוב מס’ 2 מול המפלצת. (2-1 לטובתו, אבל הכדור הוא עגול, וכו’)
החדשות האלה קשות מאד לעיכול.
אף אחד לא רוצה לשמוע שהוא לא יחיה עד 120.
המחשבות מתרוצצות בראש כמו רכבות הרים מהירות, ואני מנסה לתפוס אותן אחת-אחת, לעכל, ולתת לכל אחת את תשומת הלב הראויה.
יש משהו מייסר מאד בידיעה שתוחלת החיים שלך קצרה משחשבת. קצרה משל רוב האנשים.
אבל יש בזה גם משהו מעודד – ניתנה לי הזדמנות “לעשות סדר” בחיי, למצות כל יום, לאהוב את היקרים לי כמו שמגיע להם, ולאהוב גם את עצמי.
זה לא נאום פרידה (למרות  שהוא אולי נשמע ככה).
אני מתכוונת להילחם במחלה הארורה הזאת בכל כוחי.
ויש לי כוח. הרבה הרבה כוח.
וגם נחישות לא חסרה לי.
אני לא רואה סתירה בין המחשבה וההכנה לסוף הדרך, ובין ההחלטה להילחם ולנצח.
להיפך – עשיית סדר בדברים החשובים לי, משחררת אותי למאבק על חיי, ומרגיעה אותי.
אני מתכוונת לחיות עוד הרבה שנים.
ועוד יותר חשוב מזה – לחיות אותן טוב.

 

אני לא מסכנה.
(דברים מחורבנים קורים לאנשים טובים כל הזמן…)
יש לי בעל אהוב, ואוהב.
יש לי 2 ילדים מדהימים, חכמים ומופלאים.
יש לי משפחה תומכת, עבודה טובה ומספקת, והמון חברים מחבקים ואוהבים.
יש לי חיים נהדרים.
ויש לי גם סרטן.