ערן יצא השבוע לחופשת שחרור (לקראת הפנסיה).
צחקתי איתו, שמלהיות קצין מצטיין, מהנדס אווירונאוטיקה מבריק בפרויקטים מעניינים, הוא הפך להיות בן יום לנהג של מיס דייזי. הוא צחק בחזרה – לא מיס דייזי, מיס קרייזי!
לראשונה בחיי (ואני מקווה שזה זמני בהחלט) אני תלויה באחרים לניידות. אני יכולה לצאת לשוטט, אבל רק על כסא גלגלים (מפאת קוצר הנשימה במאמצים גופניים). זה מאד מאד משונה להיות תלויה במישהו אחר שייקח אותי ויגלגל אותי לאן שצריך. חוויה לא פשוטה. למזלי – בדיוק התפנה נהג מקסים, שממלא את התפקיד בשמחה ובנאמנות J . חווית כסא הגלגלים הגיעה עם המון תובנות, ואשתדל לשתף אתכם בחלקן. השהות בכסא גלגלים משמעה נעיצת מבטים של הסביבה. אנשים שמכירים אותי מסתכלים בהפתעה. אנשים שלא מכירים סתם נועצים מבטים. הם לא יכולים לעמוד בזה, ואני צריכה להתרגל ולהתעלם. מבחינת הילדים, הייתי צריכה להסביר לתמר שהכסא (ואני בתוכו) אינו צעצוע או מתקן בלונה פארק, ולמרות שזה נראה לה כיף חיים לגלגל אותי לכל הכיוונים ברייסים, היא צריכה לכבד את הצורך שלי להגיע מפה לשם כרצוני. הייתי צריכה לעזור ליותם להתגבר על המבוכה שלו, לנוכח מבטים של אחרים. הייתי צריכה להסביר לערן שאין צורך “להחנות אותי”, במיוחד לא עם הפנים לקירות. אני בהחלט מעדיפה להיות עם הפנים לכיוון הציוויליזציה. גיליתי שכשמישהו מגלגל אותי, אני לא יכולה לדבר איתו. אי אפשר לתקשר כשאני יושבת מקדימה והוא הולך מאחוריי. לא שומעים טוב. עוד לא הצלחתי לפתור את העניין הזה… כמו כן – גיליתי שהעולם נראה אחרת לגמרי מהגובה הזה של הישיבה. הגובה שלי הוא 1.90 מטר. אני רגילה לראות הכל מאד מגבוה, ונקודת המבט הנמוכה על העולם חדשה ומרתקת עבורי.
כל זה בלי להזכיר בכלל את נושא הנגישות לנכים, שהיה זר לי לגמרי. שיקולים של איך עוברים פה (במיוחד אם יש הפרעות על המדרכה), מאיפה עולים/יורדים, ומה עושים אם יש רק מדרגות בכניסה לאיפשהו. עולם שלם של קשיים, שלא הייתי מודעת לו.
עד כאן גלגלים.
חוץ מזה, הבית עובר תקופה של הסתגלויות – אני מסתגלת למצבי , הילדים מסתגלים לכך ששני הוריהם בבית, ערן מסתגל לחופשה. אבל כיף לעשות את זה ביחד, והילדים מרוויחים זמן הורים משובח.
לגבי עדכונים על המצב הרפואי:
הנשימה משתפרת. זקוקה לפחות חמצן (בתקווה שגם זה תהליך שיסתיים בכך שהריאות יתאוששו לגמרי, ונחזל”ש). הגוף עדיין חלש, אבל גם כאן יש שיפור. הבעיה כרגע היא עם זה שהטרומבוציטים (טסיות הדם) שלי מסרבים להתאושש כבר חודש. הספירה שלהם לא עולה, וזה מקור לדאגה עבורנו ועבור הרופאים, וגם מונע ממני להתחיל טיפול חדש. אי לכך ובהתאם לזאת, הוחלט אתמול לקחת ביופסיה ממח העצם שלי. התהליך היה קצר ולא נורא. הזהירו אותי שיכאב נורא, אבל האמת היא שטיפול שיניים כואב יותר, וכל העסק נגמר תוך 5 דקות. לקחו דגימה מעצם האגן, בתקווה שהיא תשפוך אור על מצב טסיות הדם – למה, מדוע, ואיך מתקדמים. ועכשיו חזרתי לנוהל מנוחה ובטלה המוכר והאהוב.
בקיצור – לא משעמם לרגע. אבל גם לא רע. קוראת המון, סורגת, פוגשת חברים ובני משפחה שמבקרים ומפנקים ומביאים חדשות מעניינות מהעולם שבחוץ (הם נשבעים שיש כזה. מוזר), ומשבוע הבא גם עובדת מהבית. אפילו מהאוניברסיטה (תואר שני בפילוסופיה של הביולוגיה, זוכרים?) מחברים אותי מהבית להרצאות, כדי שאוכל להשתתף מרחוק. איזה כיף לחיות בתקופה שכל זה אפשרי וקל.
יאללה חפרתי… חג שמח לכולם!
בחתונה של בת דודתי
פורסם ביום: 22 בMay,2015 קטגוריות:
בדיקות,
טיפולים |
Comments Off on הנהג של מיס קרייזי
תקופה קשה עוברת על כוחותינו.
נראה שהגוף שלי הרגיש שהוא הולך ונחלש, והחליט להכריז על “פוס”. הגעתי למחלקה האונקולוגית לפני שבועיים תשושה ומתנשפת. הרופאה שבדקה אותי טענה שיש לי טכיקרדיה (מילה נורא מפחידה לדופק מהיר במנוחה), ושלחה אותי לאישפוז ובדיקות.
אשפוז במחלקה פנימית הוא נושא כאוב, שאפשר לדבר עליו המון ורק לבכות מצער ותסכול – המחלקות מפוצצות בחולים, התנאים ירודים, הרופאים מותשים… לא קייטנה. היה שבוע קשה – פיזית ונפשית.
תוך כדי אשפוז עברתי 1001 בדיקות וסריקות:
זה התחיל בסיטי חזה – לוודא שאין תסחיף והריאות בסדר. אז הכל אכן יצא בסדר בריאות, אבל על הדרך ראו שיש חגיגה של גרורות בכבד, שתצריך שינוי טיפול.
אקו לב – יצא תקין.
סיטי ראש – לא ממש היה הכרחי כנראה, אבל יצא תקין, ברוך השם.
בדיקות דם למכביר – גילו שאני אנמית, ולכן קיבלתי 3 מנות דם. כמו כן גילו שרמת הטרומבוציטים בדם נמוכה מאד (טסיות הדם), והוחל במעקב.
בדיקות תפקודי ריאות – מכיוון שראו שהסטורציה (אחוז חמצן בדם) שלי אכן יורדת בפראות עם כל מאמץ קטן, החל מחקר מקיף לגילוי הסיבות. בבדיקות ראו שיש בעיה בדיפוזיה של החמצן מהריאות לדם, אבל עד לרגע זה אף אחד לא ממש מבין מה הבעיה, והתיאוריות הן רבות, מגוונות, ובלתי ניתנות להוכחה. מסתבר שגוף האדם מורכב מאד, ויש תעלומות שהרופאים לא יודעים לפתור. הוחלט על מנוחה מוחלטת, היצמדות למחולל חמצן, וסטרואידים בכמויות.
אז עכשיו אני בבית. אין כמו בבית!
מנסה להתרגל ולהסתגל לחיי מנוחה ובטלה. למעשה זה מצריך הסתגלות של כולם – הילדים לומדים להגדיל ראש, מפתחים עצמאות. פתאום חוגים, ענייני בית ספר, קניות, אוכל ודברים שפעם נראו פשוטים – הפכו להיות אתגרים קטנים שיש לטפל בהם. פתאום נהיה ברור שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.
מצד שני – אני מוצאת שנהייתי מיומנת מאד בהתמודדות עם הנפילות האלה, ובהתאוששות מהן. הפז”ם עושה את שלו. המסע הזה, הסרטן הזה, לימד אותי מיומנויות הישרדות ומורל של לוחמת קומנדו (במובן הנפשי, לא הפיזי). אני מאמינה בכל לבי שהעסק ילך ויתייצב וישתפר שוב. אני מאמינה בכוחות שלי לעבור את המשבר הנוכחי, ואפילו ליהנות מזמן ההשבתה הכפוי הזה בבית. אני מאמינה בכוחות של ערן והילדים, להסתגל ולעבור את זה איתי. אני שואבת המון כוח מהאנשים הרבים שמקיפים אותנו באהבה ודאגה, ומרגישה ברת מזל. באמת ברת מזל.
זו החכמה בחיים לדעתי. לדעת לשמוח גם ברגעים קשים יותר, למצות את המקסימום, לחייך ולשמור על אופטימיות. יש עליות וירידות למכביר, ואסור לשכוח להתבונן וליהנות מהנוף גם בעליה וגם בירידה.
מחולל החמצן, שזכה לכינוי “הפלפאף” – חברי הטוב החדש
פורסם ביום: 9 בMay,2015 קטגוריות:
בדיקות,
טיפולים |
3 תגובות
סלח לי אבי כי חטאתי.
לא כתבתי פה כבר… די המון זמן.
החיים נכנסו לסוג של שגרה – שונה, נתונה לשינויים, כל יום בה מותאם לכוחות שלי ולמצב הרוח באותו הרגע. ועדיין – שגרה.
עובדת – כרגע על פרויקט חדש ומסעיר, בצוות חדש, שמספק לי הרבה עניין ואתגר. הולכת לעבודה בשמחה.
לומדת – איזה כיף שנרשמתי לתואר שני! קוראת המון ספרים ומאמרים בתחום חדש לגמרי עבורי, ונהנית מכל רגע. הלימודים (פילוסופיה של הביולוגיה) משיקים בכל כך הרבה מקומות למה שעובר עלי כרגע בחיים, וזה הופך את תהליך הלמידה למרתק עוד יותר. אני מרגישה שגירדתי כמה שכבות של חלודה מהמוח שלי בחודשים האחרונים.
משחקת – עם הילדים ועם הכלבה, סורגת, מציירת, מבלה, מטיילת, נפגשת עם הרבה חברים.
חולמת – על להבריא, על מקומות שאני רוצה להיות בהם, על פרפרים ומלאכים, על תזה ודוקטורט, על עתיד.
אוהבת – הרבה ובגדול. מחבקת, מנשקת, מפתיעה במתנות ובמחוות. מכל הלב, ועם הרבה כוונה.
וגם בין לבין מבלה בבית החולים – עוברת בדיקות, סריקות, זריקות, כימו, ביקורות, אינפוזיות, עליות, ירידות, חולשות, בחילות – זה הכל חלק מהשגרה. מרגע שהשלמתי עם זה, זה נכנס ללו”ז כמו כל פעילות אחרת:
הכנת סנדוויצ’ים, כימו, חולשה, סריגה, מנוחה, יום הורים בבית הספר, בחילה, הכנת ארוחת ערב, זריקות, טיול עם הכלבה וכו’ וכו’.
הכל משתבץ כמו אבנים קטנות בפסיפס החיים שלי, ויוצר תמונה צבעונית ומגוונת, שהיא השגרה הלא שגרתית שלי.
פורסם ביום: 14 בJanuary,2015 קטגוריות:
בראש זקוף |
1 תגובה
מישהו חכם מאד לימד אותי לא מזמן, שאוכל לקיים את הפתגם: “ואהבת לרעך, כמוך”, רק אם קודם כל אוהב את עצמי. אם לא – לא אוכל לאהוב אף אחד כמוני. אהבה עצמית – זהו התנאי הבסיסי.
לקראת יום הכיפורים הזה, יצא לי לחשוב על כך הרבה.
ביום הכיפורים בשנה שעברה, הסתובבתי עם בעלי וילדי בשכונה, פגשתי המון אנשים, וכולם שואלים: “אתה צם? את צמה?”. ואני, שהייתי עם גוף מלא בגידולים סרטניים, ובטן מלאה בכעסים על אלהים, הייתי עונה לכולם בהתרסה: “השנה – שהוא יצום! ושיחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה…” (הכוונה לאלהים).
אז השנה, אני משתדלת למלא את עצמי באנרגיות אחרות – אנרגיות של סליחה. אני קוראת לזה: “וסלחת לרעך, כמוך”. אני משתדלת לקחת את כל התהליך הזה של סליחה פנימה – ביני לביני. כי בינינו – האדם שבו פגעתם הכי הרבה בשנה האחרונה, הוא אתם עצמכם. אנחנו יורדים על עצמנו, מתחשבנים עם עצמנו, מעליבים את עצמנו, מוותרים על עצמנו, על רצונותינו ועל רגשותינו.
אם מישהו היה נוהג בנו כמו שאנחנו נוהגים בעצמנו, לא היינו חברים שלו לעולם.
צריך להתחיל מבפנים. לתפוס את האישה הקטנה עם השוט, שנמצאת בתוך גופי ונפשי, ומצליפה כל השנה: “את לא מספיק טובה, לא מספיק מתאמצת, שמנה, מרוכזת בעצמך ובצרות שלך, אמא לא מספיק טובה, שוכחת תאריכי יום הולדת של חברייך, עצלנית, חלשת אופי, ועוד, ועוד…(הצלפות, הצלפות…) ולחבק אותה. להרגיע.
ביום הכיפורים הזה אני מחבקת את המצליפה הקטנה שלי. אני סולחת לה. אני סולחת לעצמי. סולחת על זה שחליתי בסרטן, ובמחלתי אני מקשה על הקרובים לי ביותר. סולחת לעצמי על זה שלפעמים אני עייפה מכדי לפנות אנרגיה לאחרים, גם אם הם זקוקים לי. סולחת לעצמי על כל בולמוסי האכילה, שבאים למלא איזה בור של נחמה שממאן להתמלא. סולחת לעצמי על כל הפעמים שוויתרתי על דברים שמאד רציתי לעשות מתוך “הקרבה עצמית”. סולחת לעצמי על שלפעמים אני שוכחת מי זאת מירב, ומה היא אוהבת, ונתקעת באחת הדמויות/מסכות של אמא/רעיה/עובדת/מבוגר אחראי.
השנה אני מחליטה להיות חברה יותר טובה לעצמי. לאהוב את מה שיש, ולצמוח משם.
גמר חתימה טובה.
פורסם ביום: 3 בOctober,2014 קטגוריות:
חגיגי |
Comments Off on אדונית הסליחות
בשנה האחרונה לקחתי לי את החירות (או שמא היא ניתנה לי?) ללמוד דברים חדשים.
למדתי ללמוד. למדתי עד כמה אני אוהבת וצריכה ללמוד. למדתי עד כמה אני טובה בזה.
למדתי לחיות מחדש. בתנאים אחרים – חלקם כפויים. הסרטן כפה עלי זמן “חופשי”, ואני לקחתי לי את החירות למלא אותו בדברים שעושים לי טוב. בלי להסביר ובלי להתנצל (טוב, לא יותר מדי…).
למדתי שלא הכל אני מבינה, ולא הכל אני אבין, וזה בסדר.
למדתי שאם משהו עושה לך טוב, אתה לא חייב להבין למה או איך. מותר וצריך גם “סתם” להנות מהטוב, בלי להבין…
למדתי לאהוב את עצמי. ככה. כמו שאני.
למדתי להעריך עד אין קץ את הצבא הפרטי שלי – את האנשים שתומכים בי, מצחיקים אותי, אוהבים, מלווים. למדתי כמה אומץ ואהבה זה דורש מהם.
למדתי לתת לעצמי מתנות. בהתחלה – קטנות. בביישנות. אחר כך – גם גדולות יותר. בגאווה. כי מי יודע יותר טוב ממני מה אני רוצה, ומה אני צריכה?
גיל 40 מסמל עבורי השלמה, ואינדבידואליזם.
לחיי 40 השנה הבאות!
פורסם ביום: 3 בJuly,2014 קטגוריות:
חגיגי |
1 תגובה
כבר יומיים שאני מרגישה מן כאב מוזר בצד ימין.
כאב כזה כאילו משהו נתפס שם. אמרתי לעצמי שזה בטח בגלל כל המזגנים האלה, שאולי זה גזים, שנתפס לי איזה שריר.
עד אתמול בלילה – אתמול כשהלכתי לישון, נשכבתי על הצד (כהרגלי), ופתאום הכאבים נהיו חזקים כל כך עד .שלא הצלחתי לנשום
אחת התחושות הכי מפחידות בעולם, זו התחושה שאין לנו אוויר. הרגשתי שאני נאבקת על כל נשימה. חשבתי לעצמי: “מעניין אם ככה מרגיש הסוף”… וזה הבהיל אותי נורא.
חיכיתי 2 דקות כדי לוודא שלא מדובר באיזו היסטריה רגעית, ואז אמרתי לבעלי שמשהו לא בסדר איתי.
כשאת חולה בסרטן (ואני ממש מקווה שאת לא, ואף פעם לא תהיי), כל מיחוש קטן בגוף הוא סיבה לסטרס. את מוצאת את עצמך שואלת את עצמך: “זה מטוס? זו ציפור? זו גרורה? זה התקף לב?” וכו’…
ורוב הזמן זה לא… זה סתם מיחושים כמו שיש לכל אחד מאיתנו.
אבל הפעם זה היה שונה . הפעם הרגשתי שמשהו ממש ממש לא בסדר. משהו השתבש. וצריך להגיע לבית חולים, ומהר.
ועכשיו לדילמה – את מי להעיר כדי שיבוא לשמור על הילדים? למי אני הולכת לדפוק את הלילה? את מי אני הולכת להלחיץ? לקחתי החלטה שהכי טוב להעיר את אמא שלי. זה לא יפה מצדי, אבל אני סומכת עליה, ובטוחה שהיא מעדיפה להיות מעודכנת במתרחש…
אז הזמנו אמבולנס (זה תמיד דרמטי, נכון?), קיבלתי קצת חמצן בדרך, ושעטנו לכיוון בית החולים.
בחדר המיון, אחרי שהתעלמו ממני כשעתיים, ניגשה רופאה חביבה להפליא ולקחה בדיקות דם. אחר כך נשלחתי לצילום חזה (אין דלקת ריאות), ואז לסיטי.
האבחנה הגיעה די מהר – תסחיף ריאתי. נשמע ממש גרוע, הא? מדובר בעצם בקריש דם שישב לו לפוש על הריאה הימנית שלי.
בקיצור – אני מאושפזת במחלקה פנימית, ומקבלת מדללי דם. להבנתי אצטרך להמשיך לקבל מדללים (בזריקות לבטן – אאוצ’) במשך כמה חודשים. לא כיף!
החיים מזמנים לי אתגרים כל הזמן. אבל הם גם מספקים לי הוכחות לכמה שאני מוקפת באהבה ואיכפתיות.
הנה – עכשיו הגיעה אחותי לבלות איתי את היום. אולי היא תרצה לספר קצת איך זה נראה מהצד שלה:
************************************************************
דבר האחות:
יום רביעי, אחת בלילה. אני פוצחת ברוטינה הרגילה של הליכה לישון, דהיינו, צחצוח שיניים-פיפי-ציוץ תמונה משעשעת של ארנב לטוויטר עם ברכת ליל מנוחה, והופ למיטה. בעודי מהרהרת במשמעויות הפילוסופיות העמוקות של הפרק האחרון ב”משחקי הכס”*, נשמע פתאום צפצוף מהסלולרי. מי מסמס לי בשעה כזו, אני תוהה. בעיניים עצומות למחצה ופיהוק עצל, אני מרימה את המכשיר ובודקת.
שבריר שנייה אחר כך, אני ערנית לחלוטין, ומוכנה לשעוט מביתי כפנתר שטוסטר משולשים נסגר לו על הזנב בבת אחת. אחותי כתבה שהיא בחדר מיון. כאלף תסריטים שונים חולפים בראשי בעוד אני מנסה לקושש פרטים נוספים: היא התעלפה? התמוטטה? נחנקה? יש לה חום? יש לה קור? יש לה אבעבועות משונות בצבע סגול? בינתיים מתברר שיש קשיי נשימה, אחותי וגיסי במיון, וואן-דר-אמא הוזעקה לשמור על הילדים.
ואז מגיע החלק הקשה ביותר. מצד אחד, כל תא בגופי מוכן לשים על גבו תרמיל זערורי ולשעוט אל בית החולים. מצד שני, סביר להניח שאת כרגע האדם המיותר ביותר שיכול להימצא שם. אלה השעות שבהן הרופאים צריכים לברר מה בדיוק קורה ומה צריך לעשות, וגיסך כבר שם, כך שהיא לא לבד, ואם תסתובבי לרופאים ולאחיות בין הרגליים, זה לא יגרום להם לאהוב יותר אותך או את הפציינטית. וגם לא יקצר את התור למעבדה או למכשיר ה- CT.
אחרי שאחותי מבטיחה לי בטלפון שאכן אין צורך שאגיע, והיא נשמעת יחסית בסדר – מפוחדת וקצרת נשימה, אבל בסדר – אני מורה לתאים לפרוק מעליהם את התרמילים הזעירים, כי אנחנו ננסה לנוח כדי שנוכל להיות לעזר מחר. אני מתעלמת מקולות המחאה והקיטורים שלהם, ושוקעת במן שינה-לא-שינה, שמופרעת מדי פעם על ידי צפצופי המכשיר שמעדכן בהתפתחויות. הגיעה הרופאה מהמחלקה – צילום ריאות תקין – בדיקת דם אחת לא תקינה – חשד לתסחיף בריאות. פה ושם אני נרדמת למחצה ושוקעת בחלום הזוי עד מאוד. למשל, חלמתי שאני ועוד חברה הולכות לחנות צעצועים בשביל להביא למירב את הצעצוע שהיא רוצה לבית החולים, אבל הצעצוע חסר בחנות, ואני נכנסת להיסטריה כי מה מירב תעשה בלי הצעצוע, ופתאום עולה בדעתי שהיא בכלל לא צריכה צעצוע, כי היא בבית חולים ומה הקשר עכשיו, צעצוע? ואז אני מתעוררת ונוזפת בעצמי על חלומותיי האוויליים.
בינתיים, הדיאגנוזה מאושרת: יש תסחיף בריאה. כל התאים בגופי נושאים לעברי מבט של ציפייה: “כן, חברים”, אני עונה להם, “הפעם אנחנו יוצאים לדרך”. למודת ניסיון, אני מצטיידת בכל מה שדרוש למבקרת בבית החולים: סלולרי, מטען לסלולרי, עוד מטען לסלולרי (שיהיה), מחשב מחברת, מטען למחשב מחברת, בקבוק מים, וכמובן, עוגת שמרים עם שוקולד. עם כל הכבוד לאוכל של בית החולים, הבעיה היא שהפציינטים גם צריכים לאכול, אז אני לא לוקחת סיכונים.
אז עכשיו אנחנו כאן במחלקה הפנימית. שתינו נושמות קצת יותר טוב, משתמשות במגוון מכשירים אלקטרוניים כדי להעביר את הזמן, ומקוות שהזריקות מהבוקר יעשו את מלאכתן נאמנה. בינתיים הגיעו לכאן שתי אחיות ורופא אחד שניסה לברר פרטים על מה שקרה אמש. “אז מה הרקע לזה, בעצם? קרה לך משהו יוצא דופן בזמן האחרון?” – “אתה מתכוון, חוץ מזה שאני מטופלת בכימותרפיה בגלל סרטן שד גרורתי?” אחותי משיבה בחיוך.
אז לכל מי שמתעניין ודואג, יש לי הוכחות לזה שאחותי אכן מתלוצצת עם רופאיה. תהיו לי בריאים.
*כלומר, מפנטזת על השחקן החתיך החדש.**
** מי שעדיין לא צפה/תה בפרק – איזה שחקן חדש, מה פתאום שחקן חדש? תתעלמו.***
*** מי שכן צפה/תה בפרק החדש – נכון הוא חתיך?
פורסם ביום: 22 בMay,2013 קטגוריות:
טיפולים,
משפחה |
1 תגובה
עקב הכשלון החלקי של הטיפול בטקסול, הוחלט להחליף לכימו אחר. כימו בכדורים.
קוראים לכדורי הפלא ״קסלודה״. אני לוקחת 9 (!) כדורים ביום. זה כימו הייטק – הכדורים לא לגמרי מתפרקים במערכת העיכול. רק כשהם נפגשים עם איזה חלבון, שקיים רק בתאים סרטניים, החומר מתחיל לעבוד. נשמע כמו רעיון טוב…
אני מרגישה מצוין. טוב מדי. עד כדי כך שאני תוהה אם הכדורים האלה בכלל עושים משהו.
תמיד כשאני יוצאת לדרך טיפולית חדשה, יש חרדה עצומה שמלווה את זה – הלוואי שזה יעבוד, הלוואי שארגיש טוב, הלוואי שזה יקנה לי עוד הרבה זמן.
יש איזה שיר שמתנגן לי בראש כל הזמן בתקופה הזאת, שיר נפלא עם מילים נפלאות של רחל שפירא, שנקרא ״היי שקטה״:
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר צומחת שושנה…
לכבוד הפסח, החלטנו לצאת לחופשה משפחתית בצרפת. 3 ימים בדינילנד פאריז, ועוד 5 ימים בעמק הלואר.
זו מדיניות כזאת שאימצנו – מרגישים טוב? נוסעים ומבלים. לא דוחים לאחר כך. חוגגים את החיים.
חג שמח!
פורסם ביום: 24 בMarch,2013 קטגוריות:
טיפולים,
משפחה,
מתחילים |
1 תגובה
טיפולים מספר 8 ו-9 עברו ביעף.
אחריהם היו לי שבועיים של חופש נהדר, לקראת סריקת פט סי.טי. שנערכה בבילינסון, בשבוע שעבר.
זה מצחיק – אני כבר מכירה את כל הצוות באיזוטופים בבילינסון (המכון לרפואה גרעינית), והם מכירים אותי. אנחנו נפגשים כל כמה חודשים ומחליפים ״כיפים״. כבר לא מסבירים לי כל פעם מחדש על החומרים, והתופעות. נוהל מקוצר. סימן שאני פז״מניקים אמיתית.
בכל אופן – הרגע חזרנו מבית החולים קפלן, שם דר׳ בן ברוך הסבירה לנו את תוצאות הסריקה. יותר נכון – ניסתה להסביר, כי אצלי שום דבר לא פשוט… הגרורה הגדולה בכבד, שהיתה בקוטר 4 ס״מ, קטנה לגודל 3 ס״מ וכבר אין בה פעילות סרטנית. הידד! פונפונים מונפים באוויר. שמחה בלב.
לעומת זאת – שאר חברותיה בכבד, הקטנות ממנה, גדלו וכן יש בהן פעילות של תאים סרטניים. פונפונים צונחים לצידי הגוף ברפיון. עצב מתגנב ללב, ובועט לשמחה בתחת.
זה נקרא ״תוצאות מעורבות״, כך הרופאה מסבירה. זה לא שכיח (בדיוק בשביל זה אני פה – לעזור לכם לחקור תופעות נדירות, ולהיכנס לכל פינה חשוכה. יופי מירב). אבל זה קורה (לי. תמיד לי!).
יצאנו משם מבולבלים. אי אפשר לשמוח, אבל גם אין צורך להיכנס לדיכאון. הסרטן הממזר הזה מתעתע בנו. מנסה לשבור את רוחנו. הוא מאד יצירתי – ייאמר לזכותו. אחרי כמה רגעים של שתיקה, ערן אמר בדרכו החיובית:״אני אופטימי״. זה גרם לי לחייך. כמה שאני אוהבת אותו! הרי המציאות היא מציאות – אי אפשר לשנות אותה. אז מה אכפת לנו להיות אופטימיים. יותר כיף להעביר את החיים ככה, לא?
הצעתי שניסע לים, לשחרר קצת את העצמות, לחשוב ולדבר. יש משהו בים שעושה לי מאד טוב תמיד. ממלא אותי באנרגיות חיוביות. אז טיילנו לנו על החוף. סיפרתי לערן שאני מרגישה שקיבלתי מספיק בקושי במבחן. אותן תחושות של אכזבה (ממי? מעצמי? מאלוהים? מהרפואה? כולם ביחד, וכל אחד לחוד) וכשלון. אני לא רגילה להיכשל במבחנים. ניסיתי להתרכז בנשימות: לנשום פנימה אוויר נקי, ולנשוף החוצה את האכזבה והכעס. פנימה והחוצה. אחרי חצי שעה של הליכה על החוף ונשימה, הרגשתי יותר טוב.
עידכנתי את כל מי שצריך בתוצאות הסריקה, ואז זה התחיל. משפטי ה״צריך להסתכל על הצד החיובי״…
אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון. אני אוהבת את חבריי ומשפחתי אהבת נפש וברור לי שהכוונות הן הכי טובות בעולם. אבל אתם אומרים לי להסתכל על הצד החיובי?
אני מלכת הצד החיובי.
אני נסיכת הכוכבים על הר הכרמל של האופטימיות ושמחת החיים.
אני אלופת העולם בשמירה על מורל גבוה וחיוך על הפנים.
אני אוכלת אנשים שליליים לארוחת הבוקר, ויורקת את השאריות שלהם בבוז.
אני אפילו לא יודעת להגדיר למה זה כל כך מרגיז אותי. אולי כי אני מרגישה שאנשים מפחדים להגיד לי מה הם באמת חושבים. שנזהרים בדבריהם. עדינים.
מותר להגיד – איזה באסה. גם הומור שחור הוא חוקי. תפסיקו להיזהר עליי. איי קאן טייק איט…
והאמת שזה באמת מבאס. ציפיתי לנסיגה משמעותית בגרורות, וזה לא קרה בינתיים. אבל המאבק בסרטן הוא כמו ריצת מרתון. אין זבנג וגמרנו. וכרגע יצאתי מהלג האחרון קצת חבוטה. אבל הדרך עוד ארוכה, ויש לי עוד המון כוח.
פאק יו, לובסטר. פאק יו ורי מאצ׳…
פורסם ביום: 25 בFebruary,2013 קטגוריות:
בדיקות |
3 תגובות
לפני כמה ימים עברתי טיפול שביעי.
היה די שגרתי – לא רוצה להלאות אתכם בפרטים.
שני הדברים הכי משמחים במהלך היום, היו חברי היקר אדם שליווה אותי, ומתנדבת שעברה ועשתה טיפול רפלקסולוגיה די מענג. הטיפול אמנם נקטע באמצע, כי הגוף שלי נכנס לסוג של מצוקה (קשיי נשימה + גל חום עצבני), בגללו דחפו לי עוד מנה של חומר נגד אלרגיה וקורטיזונים… בקטנה…
הרפלקסולוגית בפעולה
אדם ואני ברגע מחויך
אבל היום אני רוצה לחרוג ממנהגי.
בפוסט הבא אני מבטיחה לחזור לאופטימיות ושמחת חיים, אבל היום אני רוצה להכניס אתכם לחדרי-חדרים של ליבי. לספר לכם קצת על המתרחש בפנים. דברים שאני לא מדברת עליהם, ורוב הזמן לא מוכנה להודות בהם. דברים כואבים.
הכל התעורר בעקבות מקרה שקרה לי לאחרונה עם חברה טובה, לשעבר.
אתם יודעים – אם יש לכם מזל, יש לכם אי אילו חברים שקרובים אליכם, שאתם סומכים עליהם, שהם חלק מחיי היומיום שלכם. יש לכם המון נושאים משותפים לשיחה, בדיחות פנימיות. אתם יוצאים לבלות ביחד, המשפחות מכירות. אתם אוהבים אותם, והם אתכם.
אז כזו היתה החברה שלי.
עד שמצבי הבריאותי התדרדר. עד שהתחלתי כימו וחיי היומיום שלי השתנו מקצה לקצה. פתאום – היא נעלמה. אין טלפונים מתעניינים, אין ביקורים, אין תמיכה, אין חברה. גורנישט.
אולי זה נשמע לכם מתבכיין, או מתחשבן, ואולי זה באמת ככה. אבל כל אחד רוצה להרגיש שאוהבים אותו. שהחברים שלו יהיו לצידו בכל מצב.
איזה חלק בתוכי הרגיש שאולי אוהבים אותי רק כשאני שמחה, רק כשאני מצחיקה. כשאני הפי-הפי-ג׳וי-ג׳וי (שזה רוב הזמן – בחיי! ).
אותו חלק בפנים, חושש שאף אחד לא יאהב אותי אם אנשים יידעו את האמת: שקשה לי. שכואב לי. שכולם ממשיכים הלאה בחייהם, ואני תקועה. שלפעמים אני מרגישה שאין תוחלת לכל זה. אני חושבת על העתיד שלי, ובא לי לבכות. אני חושבת על העתיד של ילדיי, ובא לי לצרוח בזעם על חוסר הצדק.
את כל זה אני לא מספרת לחברים (חוץ מקומץ קשוחים במיוחד), כדי לא להקשות עליהם. כדי לא להקשות עליי.
אני מפחדת. מפחדת מחוסר השליטה שלי במחלה. מפחדת לגסוס. מפחדת למות. מפחדת להיות לטורח על אנשים. מפחדת מירידת היכולות המנטליות והפיזיות, מפחדת שיירחמו עליי, מפחדת שלא יאהבו אותי, מפחדת להיות לבד עם כל זה. מפחדת לחשוף את הקושי – שמא אנשים ייברחו אל ההרים בצווחות.
את כל זה הציף המפגש אתמול עם אותה חברה.
היא באה לחבק ולנשק אותי. דיברה על כמה שזה מדהים שלא התראינו כבר חודשיים… ומה העניינים, ומה קורה? ואני חשבתי לעצמי – חודשיים… כמה השתנינו שתינו בתקופה הזאת. ולא יכולתי לשתף פעולה בשמחת המפגש. העלבון צרב במעלה הגרון. הרגשתי כעס עצום עליה (עוצמת הכעס הפתיעה גם אותי), והמון חמלה על החלק הזה בי שנעלב כל כך.
אז הרי לכם האמת כולה – ללא כחל ושרק.
אתם מוזמנים לארוז את הפקלאות ולברוח.
ולכל מי שמתעקש להישאר: אתם אנשים מיוחדים ואמיצים. אתם עבורי כמו קרני שמש שמחממות את ימיי, ומזכירות לי שהעולם הזה מלא ביופי וטוב.
כי כמו שאמרה פעם ויויאן גרין:״החיים הם לא בקטע של לחכות לסערה שתחלוף – אלא ללמוד לרקוד בתוך הגשם״.
אני אוהבת אתכם. תודה שאתם רוקדים איתי בגשם…
פורסם ביום: 28 בJanuary,2013 קטגוריות:
חברים |
5 תגובות
אחרי כל שלושה שבועות של טיפולים, מגיע שבוע של הפוגה.
השבוע שעבר היה שבוע כזה, וכל רגע של חופש נוצל עד תום.
שריקת הפתיחה של שבוע הכיף הגיעה ביום שישי – השארנו את הילדים לישון אצל הסבים, וישנתי כמעט 12 שעות בין שישי לשבת! כשקמנו, הלכנו לאכול ארוחת בוקר מפנקת במיוחד, ואחר כך הלכנו לסרט ״חיי פיי״, שהיה מופלא. אני מוצאת את עצמי חושבת על הסרט עד עכשיו. אני כל כך אוהבת כשסרט/ספר נכנס לי ללב, וגורם לי להרהר בו ימים אחר כך…
ביום שני הייתי בעוד הרצאה בקורס פסיכולוגיה חיובית, ואחריה ראיתי את הסרט ״תחת שמי טוסקנה״ – סרט חמוד עם המון נופים משגעים של טוסקנה. עשה לי חשק להזמין כרטיסי טיסה…
ביום שלישי, נסענו בעלי ואני אחר הצהרים למלון בוטיק בחיפה, במושבה הגרמנית. גנבנו לעצמנו 24 שעות של חופשונת בכיף. בערב הלכנו להופעה של ״לורד אוף דה דאנס״ (מופע מחול אירי). למחרת בבוקר (אחרי ארוחת בוקר דשנה, איך לא?), נסענו לטייל בשמורת חוף הבונים. היתה רוח חזקה מאד, והיינו לבד בשמורה, מה שהוסיף לקסם של הבילוי. ירדנו למפרצון מהמם, התחבאנו בכוך בין הסלעים, ואכלנו שוקולד במילוי תות. באותם רגעים הייתי מאושרת לגמרי. איך לא? הבטחנו לעצמנו שבהזדמנות הראשונה נחזור לפה עם הילדים.
רגע של קסם בשמורת חוף הבונים
אחר כך שוטטנו לנו במדרחוב של זכרון יעקב. קנינו קצת הפתעות לילדים (קלידוסקופים) כי המצפון דרש. כשנמאס לנו התיישבנו בבית קפה חביב, ואכלנו שטרודל תפוחי עץ משובח.
אומנומנום…
וכך נגמרו להם 24 השעות הגנובות שלנו. התחושה הזאת של ״לגנוב חופשה״ ככה סתם, באמצע השבוע, היא תחושה נעימה – כמו למצוא אוצר קטן.
ובכך לא נגמרו החגיגות… הו לא.
ביום חמישי יצאתי לסרט ״ארגו״ עם חברים. הסרט היה טוב. החברה היתה מצוינת!
ביום שישי לקחנו את הילדים לרכיבה על סוסים, עם בת דודתי עופרי. כיף גדול בשבילם ובשבילנו.
רוץ בן סוסי
ביום שבת טיילנו ב״שביל הסלט״, בתלמי יוסף. היה יום יפה, שטוף שמש, ובילינו נהדר.
ביום ראשון בערב ביקרו אותי רמי ומיכל (חברים עוד מימי האוניברסיטה העליזים), שהביאו איתם אוכל ופינוקים לרוב.
אני מרגישה שניצלתי את הזמן היטב, ועשיתי את כל הדברים שאני אוהבת ושמשמחים אותי: בילוי עם בעלי, בילוי עם הילדים, בילוי עם חברים טובים, אוכל טוב, סרטים, הופעה וים. נהייתי מקצוענית בבילוי והתרעננות. אם שבוע בחודש זה כל מה שאני מקבלת כרגע – אני אדאג לנצל כל רגע בשבוע הזה. בעוד יומיים אני נכנסת לסבב הבא של הטיפולים, וזה בדיוק הזמן להתחיל לתכנן את שבוע הכיף הבא…
מחר בחירות. אני בוחרת להיות שמחה.
פורסם ביום: 21 בJanuary,2013 קטגוריות:
Uncategorized |
1 תגובה
