מחשבות לקראת סריקה
עוד שבוע – סריקת פט בבילינסון.
הלחץ המוכר הזה, שמתחיל שבוע לפני ונמשך עד השבוע שאחרי (כשמקבלים את תוצאות הפיענוח), כמו קשר בתוך הבטן.
וההתלבטות הזאת – האם לשמור על אופטימיות מחויכת ולהאמין שהכל יהיה טוב, או שעדיף להכין את עצמי לאכזבה – כדי שלא ארגיש את אגרוף ההפתעה, אם היא תבוא… (וגם נגד עין רעה)
אחרי שהשמים נופלים לך על הראש פעם אחת, את מבטיחה לעצמך שיותר לא יעשו לך את זה. את תהיי מוכנה לכל מה שיגידו לך. את תתחשלי. אבל ההבטחה הזאת לא שווה הרבה… אני לא מרגישה היום מחושלת יותר לחדשות רעות, משהייתי פעם. ואולי אי אפשר להתחשל עד כדי כך?
חלק ממני רוצה להריץ את השבועיים האלה קדימה ב-fast forward , כדי להיות אחרי כבר. וחלק אחר זוכר עוד הבטחה שנתתי לעצמי- לחיות כל יום עד למיצוי: לצחוק, לבכות, להרגיש, להיות נוכחת.
אז בדרך כלל בשלב הזה (אני כותבת בדרך כלל, כי זו הסריקה הרביעית שלי מאז תחילת הטיפול) אני מתחילה בנוהל ״להוריד את הלחץ״: מורידה משחקים מטופשים לאייפד, רואה סרטים, ועושה דילים עם אלוהים ועם עצמי, שאם רק אעבור גם את הסריקה הזאת בשלום אשקיע מאמץ בלהיות בן אדם יותר טוב (לעצמי, לאחרים, לחתולים ברחוב, לעציצים…).
למעשה זו הפעם הראשונה שאני מתיישבת לכתוב על זה. על המתח הזה. על הפחד לקוות ולהתאכזב. באופן מפתיע זה קצת עוזר, לנסח לעצמי (ולכם) את התחושות האלה.
May,
היה מאד מרגש, אז כשהצהרת על הרצון שלך לחיות כל יום ולמצות עד תום כל רגע, המשיכי בכוון הזה, את נראית כל כך פורחת בתקופה האחרונה.
האינטואיציה שלי (או נכון יותר הלוגיקה שלי), הנתמכת בווקטור של שלושת הסריקות הקודמות, היא בכל זאת מידה רבה של אופטימיות, לא ייתכן כאן משהו אחר, אלא התקדמות לכוון החיובי צעד אחר צעד.
אדם,
אני מתה על הלוגיקה שלך…
הלוואי שרק יכולנו לשים עליה קצת הגנות…
הי מירב, (כותבים עם י’ נכון…?)
בזכות ערן ויזל שעובד איתי והחברות איתו בפייסבוק גיליתי את הכתבה עליך ואת הבלוג המדהים שלך. זה שוב מכה בי כמה העולם שלנו קטן…. אחרי הכל אנחנו רואות אחת את השניה לא מעט בשכונה, בבית הספר של הילדים ובגן אשלגס ועדיין ידעתי ולא ידעתי… הבנתי אבל גם לא ממש הבנתי.
עכשיו הכל יותר ברור. אני איתך, רוצה להמשיך לראות אותך הרבה!
וכן אני מאלה שמאוד רוצים לקרוא את מה שאת כותבת!
אני עוקבת…. מחזיקה אצבעות ומאוד מאוד אופטימית דרך אחרת לא מתקבלת.