על תבונה ורגישות

את השבוע האחרון ביליתי בבודפשט עם משפחתי.

כיף! עיר מקסימה, אוכל טוב, התאווררות מתבקשת מהיומיום.

ביום השני שלנו שם התחלתי לקבל סמסים, שהכתבה איתי הגיעה לדף הראשי של ynet. נחמד.

אמרתי לעצמי שאני בחופשה וזה יכול לחכות, אבל יום אחרי כבר לא עמדתי בסקרנות והתחברתי לראות את הכתבה ואת התגובות. פחות נחמד.

זה דבר ידוע, שטוקבקים יכולים להיות מאד מכוערים ואכזריים, אבל אתה מרגיש את העוצמה אחרת לגמרי כשהם קשורים באופן ישיר אליך, או למשהו שחשוב לך. מסתבר שאנשים חושבים:

1) שהטיפול בי עולה להם הרבה כסף מכספי הציבור (טעות מוחלטת. המחקר ממומן לגמרי ע״י חברת התרופות ועדיין לא עלה שקל למשלם המיסים…)

2) שהתרופה תאריך את חיי רק בכמה חודשים, ומה זה כבר שווה? (תשובה: המון המון)

3) שהתרופה מסוכנת ורעילה (בניגוד לכימותרפיה, שהיא כידוע לא רעילה ולמעשה הטיפול נעים ונוח לבריות)

ובאשר לוועדת סל הבריאות: אני ממש לא מקנאה באנשים שיושבים שם וצריכים להחליט החלטות בלתי אפשריות. את החיים של מי להציל? על החיים של מי להקל? מה יותר חשוב – תרופה שתציל חיים של 5 אנשים בשנה, או תרופה שתקל על חייהם של 10,000? אני שמחה שלא אני צריכה לקחת את ההחלטות המייסרות האלה.

לא מתאים לי לקחת ללב דברים לא אינטיליגנטיים שאנשים שאני לא מכירה אומרים, אבל אני חייבת לציין בכנות שכל העסק הזה ישב לי על הלב למשך כמה שעות.

כמובן שהביקורת לא הופנתה אליי אישית, אבל אנשים לא מבינים עד הסוף את האפקט של מה שהם כותבים. את חוסר הרגישות בלכתוב:״התרופה תאריך את חייה רק בכמה חודשים…״. כמה כואב לקרוא. כמה מחליש. כמה שזה פוגע עמוק עמוק, ומתחבר לפחדים הכי גדולים שלי.

לא קל להיחשף. קשה שבעתיים כשלכל אחד יש מה להגיד.

אני מאמינה בכל לבי שכל הטוקבקים האלה לא נכתבו ברוע לב, אלא יותר מתוך בורות וחוסר רגישות.

איך שאני מקנאה בבורות הזאת… המשוחררת, החופשייה מדאגה, הבריאה.