סבתא שלי

ביקרתי היום את סבתי, בת ה-97.

הבריאות שלה מתדרדרת בזמן האחרון. לחץ הדם גבוה, הלב חלש, הכל חלש.

סבתא שלי היא אחת הדמויות שהשפיעו עלי הכי הרבה בחיי. גרתי אצלה למעלה מ-3 שנים אחרי הצבא. הבית שלה היה חוף מבטחים. אי של שקט ויציבות בתקופה שבה כל חיי היו במערבולת ותהפוכות. מקום שבו ידעתי שאוהבים אותי המון וללא תנאים, ומקבלים אותי כמו שאני. בתקופה שבה ניסיתי נואשות להבין ולהגדיר מי אני, מה אני רוצה, ואנה פני מועדות.

היא ידעה לחלוק איתי את כל מה שהיה לה, ולהרעיף עלי אהבה אין קץ (גם כשלא הגיע לי) – אבל גם לתת לי את הפרטיות והספייס שהייתי כל כך זקוקה להם.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהקמתי משפחה וילדתי ילדים, קצת התרחקנו. אם להיות כנים – אני התרחקתי. והיא תמיד חיכתה בסבלנות שאפנה לה זמן. שאולי אמצא דרך להתקרב שוב. היא מספרת תירוצים בשבילי – אני עסוקה, קשה לגדל ילדים, אני עובדת קשה. אבל האמת הרבה יותר מורכבת מזה. בלבי פנימה, אני מודה שכבר קשה לי לראות אותה ככה. זקנה. קמלה. כבר לא ממש שומעת. בקושי הולכת. היום, יותר מתמיד, היא תזכורת לבוגדנותו של הגוף. לסוף.

סבתא שלי לא יודעת שאני חולה.

מתוך דאגה עצומה לבריאותה (הפיזית והנפשית), השתכנעתי לא לספר לה על מה שעובר עלי בשנים האחרונות.

זה הפך את הביקורים שלי אצלה לבלתי אפשריים בתקופה שהייתי קרחת. ואחר כך – כשכבר צמח השיער, זה הפך את הביקורים לקשים מנשוא, כי בדבר הכי גדול ומשמעותי שקורה בחיי, אני לא יכולה לשתף אותה.

סבתא שלי אובחנה עם סרטן שד בגיל 70, ועברה כריתת שד.

היינו יכולות להחליף סיפורי גבורה. להשוות צלקות. להשוות רגשות ותחושות. לחלוק. אם לא הייתי מפחדת כל כך, שעצם הידיעה על מחלתי תערער אותה לגמרי. שאולי תחשוב שהיא העבירה לי איזה גן סורר, והוא זה שגרם לכל הסבל. כמה בלתי נסבלת בוודאי היתה עבורה מחשבה כזאת…

אני מרגישה שקרנית. יושבת ומספרת בחיוך על הילדים, על העבודה. ויש שקר ענק בינינו. וזה קשה לי. מאד.

שקרים כאלה מערערים כל מערכת יחסים. הכל הופך לא יציב. אני נזהרת בכל מילה, פן אסגיר את הסוד, פן ייפלט לי מבלי להתכוון. אז אני מנדבת מינימום מידע. וזה הופך את השיחות לרדודות כל כך. מעניין אם היא מרגישה. מעניין אם היא היתה סולחת לי – אם היתה יודעת…

אני מרגישה שהייתי רוצה לדעת עליה יותר. כאישה, כבן אדם. לא רק כסבתא. לשמוע את סיפור חייה. על ילדותה. על הוריה. על העלייה לארץ. על חיי הנישואין. על גידול ילדים. אבל לא את האנקטודות המשפחתיות הידועות, אלא לצלול כמה רבדים פנימה – למקום הכי עמוק ואנושי ואמיתי. איך הרגשת? מה חשבת ? על מה רבתם? מה שימח אותך? על מה חלמת?

והיום – איך באמת את מרגישה? את פוחדת למות? את חושבת על זה הרבה?

אני חוששת שאיחרתי את המועד לשיחה הזאת. בגלל רדידות ילדותית שלי. חוסר בשלות. לא היה לי את האומץ והעומק להיכנס לשיחות אמיתיות על החיים. כמה חבל.

המסקנה שלי – אני רוצה ללמוד להכיר לעומק את האנשים החשובים בחיי. לפנות לכך זמן ואנרגיה.

החיים מורכבים מהסיפורים האנושיים האלה. אני לא רוצה לפספס אותם…

אני חושבת שפתיחת הבלוג הזה היתה צעד חשוב בשבילי, לאפשר לכם להכיר אותי יותר לעומק.