חדר ההמתנה

אספר לכם קצת על קורותיי מאז שהבנתי שאני צריכה להחליף טיפול.

התחושה היא שהסרטן החוצפן הזה המליט גורים בכל מיני מקומות בגופי, והם בתורם משתינים על כל חלקה טובה (כיאה לגורים חסרי משמעת). ומי צריך לנקות אחריהם?  אני.

אז את הטיפול ה״נעים יחסית״ של כדורים הורמונליים + ביולוגיים (למביני עניין: פמארה + אפיניטור), מחליפים בטיפול אגרסיבי יותר של כימו + ביולוגי (טקסול + אווסטין).

בימים שאחרי קבלת תוצאות הסריקות האחרונות, וההפנמה שעוברים לטיפול אחר, עבר עלי הרבה. זה התחיל ביומיים של דכאון ואבל. התכנסות עצמית. רחמים עצמיים. רחמים על האהובים עליי. אכזבה וצער גדול.

כשגמרתי לבכות, התחיל השלב הפרקטי: מכתבים וטפסים לביטוח הבריאות, בדיקות מעבדה, פקסים, בירורים, התייעצויות ועוד. בקיצור – ג׳ונגל בירוקרטי מענג.

חוץ מזה, קרה משהו מעניין ונחמד: הפסקתי לקחת את התרופות (הקודמות) ואני מרגישה יותר טוב – אני ישנה יותר טוב, אוכלת יותר טוב, ונהנית מכל שניה. אני יודעת שזה זמני, אבל מתכוונת לנצל היטב כל רגע…

עוד תהליך שזיהיתי בעצמי בתקופה הזאת, הוא שנהייתי יותר יצירתית. היצירתיות מוציאה אותי מהדכאון ונוסכת בי אנרגיות חדשות. אני מוצאת את עצמי עושה הרבה דברים: סורגת, מציירת, כותבת, פוגשת אנשים חדשים ומתכננת מיזמים שונים. מרגישה יותר חיה מתמיד.

כן. זו אני עם כובע הקוקיות שסרגתי. נעים מאד.

התכנון למחר: תספורת (כי צריך להתכונן לכימו) ופגישה עם האונקולוגית לסגור את הפרטים האחרונים לקראת תחילת הטיפול.

בשבוע הבא אתחיל את הטיפולים (פעם בשבוע), והמתח גדול. בשבוע שאחריו אצטרך לעבור עוד הליך כירורגי, להכנסת ״פורט״ לחזה (שאליו יחברו את האינפוזיות בכל פעם, במקום לחפור ולחפש ורידים).

קשה לי להסביר את ההרגשה לקראת התקופה הזאת, אבל אני אנסה:

תארו לכם שאתם צריכים להיכנס לחדר. בחדר הזה אתם יודעים שתחטפו מכות רצח. אתם מחכים לכם בתור כדי להיכנס, ויודעים שאין ברירה. לפעמים – הציפייה גרועה יותר מהעניין עצמו.

אז אני שם – בחדר ההמתנה. והפחד הוא גדול.