נצחונות קטנים

השיגרה החדשה של הטיפולים הכימיים לא קלה.

הגוף חלש, האנרגיות נמוכות, המערכת החיסונית לא יציבה, מצב הרוח לא יציב ושגרת החיים משתנה מאד. זה דורש הסתגלות שלי ושל הסביבה. השיער נשר, המראה החיצוני  השתנה, ויש מאבק יומיומי בין המוח לגוף – המוח רוצה לתפקד, לטייל, לבלות, להסתובב. והגוף עייף.

יש הרבה שיחות בין המוח שלי לגוף שלי לאחרונה, וזה נשמע בערך ככה:

המוח: בוקר טוב גוף. יום יפה היום. יאללה, בוא נקום נתארגן, ונצא אל העולם.

הגוף: עזוב אותי באמ׳שך. תן לישון.

המוח: נו… נחנו כבר אתמול. היום בא לי לפגוש אנשים. לצאת קצת. להתאוור.

הגוף: יווו… איזה נודניק. ומה עם מה שבא לי? לי בא רק להתכרבל לתנוחת עובר, ולשכוח מהכל ומכולם.

המוח: טוב. אז בוא נעשה עסקה- נצא עכשיו לכמה שעות, נחלץ את העצמות, ואחר כך אתן לך לנוח בצהרים. מה אתה אומר?

הגוף: לא מתפתה לעסקאות מפוקפקות. אתה תמיד מבטיח, ואז מקבל תיאבון ברגע שאנחנו בחוץ…

… וכך נמשך הויכוח, כמעט בכל יום, עד שמישהו מוותר…

לשמחתי, יש לי מוח עקשן. רוב הזמן הוא לא מוותר. אני תמיד אומרת לעצמי – הסרטן אומנם השתלט לי על חלקים מהגוף ומהחיים, אבל אני לא מוכנה שהוא יכתיב לי את סדר היום כל הזמן. שיזדיין הסרטן. יש דברים שאני רוצה לעשות, ולא יעזור לו.

בכל פעם שאני יוצאת לבלות, או לעבוד, או להיפגש עם חברים, או לעשות קניות, או כל דבר פעיל אחר – אני רושמת לעצמי נצחון קטן. הלכתי לחצי יום לעבודה – √, הלכתי להופעה בחוג בלט של בתי – √, הלכתי להרצאה – ווי אר דה צ׳מפיונס…

היום (בעצם זה כבר אתמול) ביליתי בקפלן, בטיפול מספר 5.

בניגוד לטיפול הקודם – הפעם הכל תיקתק כמו שעון שוויצרי. בדיקות הדם היו תקינות להפליא. התחברתי לאינפוזיות תוך רבע שעה מהגעתי למחלקה, ולא היו שום דרמות והפתעות.

המלווה שלי לטיפול היתה מרים, חברה לעבודה שהכרתי רק השנה, אבל במהרה נקשרנו חזק-חזק בלב. זו תמיד התלבטות בשבילי – עד כמה לאפשר לחברים ללוות אותי בבית החולים. מצד אחד – זה מאד כיף שבאים אנשים חדשים שמגוונים לי את השגרה, וזה מאד נעים לדעת שאכפת להם והם רוצים לעזור ולשמח. מצד שני – אני תמיד חוששת שהסיטואציה קשה ולא מתאימה לכל אחד (מהמקום של לגונן עליהם), וגם אני חוששת שאני ארגיש שאני צריכה ״לארח״ אותם וזה יעיק עליי (מהמקום של לגונן על עצמי).

לשמחתי הרבה מרים התאקלמה בקלי-קלות, והיה לי מאד נעים ונוח איתה. תראו:

טיפול מספר 5, עם מרים

בנוסף – כדי להעביר את היום אפילו יותר בסבבה, הגיעה בחורה צעירה ומופלאה למחלקה, והתיישבנו לדבר.

קוראים לה מיקה, היא בת 15, והיא עושה כפרוייקט לבית הספר, בובות קרחות מבד עבור ילדים חולי סרטן, או ילדים של חולות – כדי להסביר להם על ההתקרחות ולגרום להם להרגיש יותר בנוח איתה. הבובות מקסימות! לכל בובה יש מטפחת קשורה על הראש ותיק גב, ובו (בין השאר) מטפחת תואמת למטפחת שיש לבובה, כדי לקשור לראש הילד.

השיחה עם מיקה היתה מאד מרגשת. ילדה בכיתה י׳, עם כל כך הרבה בגרות נפשית, רצון לעשייה התנדבותית (הבובות חולקו בחינם), יצירתיות, וחיוך קסום. הבטחתי לה לשמור על קשר, ולספר לה איך ילדיי הגיבו לבובה.

מיקה, אני והבובה תיקי

אז בסך הכל אפשר לסכם את השבוע באופטימיות זהירה. שבוע של נצחונות קטנים.

אמנם היקום לקח את מה שהיו חיי קודם, קימט אותם לכדור קטנטן, דרך על החלומות שלי וזרק לפח. אבל מצאתי שבילים חדשים להלך בהם, חלומות חדשים לחלום, אנשים מופלאים בדרך, תחביבים חדשים, וגם אושר.

החיים שלי אולי השתנו, אבל הדברים החשובים באמת עדיין כאן. אני עדיין מירב, בעלי לא השתנה, וגם הילדים לא, ואני עדיין מוקפת במשפחה ובחברים ובהרבה אהבה. אם זו לא משמעות החיים – אני לא יודעת מה כן…