מחשבת מסלול מחדש…

עקב הכשלון החלקי של הטיפול בטקסול, הוחלט להחליף לכימו אחר. כימו בכדורים.

קוראים לכדורי הפלא ״קסלודה״. אני לוקחת 9 (!) כדורים ביום. זה כימו הייטק – הכדורים לא לגמרי מתפרקים במערכת העיכול. רק כשהם נפגשים עם איזה חלבון, שקיים רק בתאים סרטניים, החומר מתחיל לעבוד. נשמע כמו רעיון טוב…

אני מרגישה מצוין. טוב מדי. עד כדי כך שאני תוהה אם הכדורים האלה בכלל עושים משהו.

תמיד כשאני יוצאת לדרך טיפולית חדשה, יש חרדה עצומה שמלווה את זה – הלוואי שזה יעבוד, הלוואי שארגיש טוב, הלוואי שזה יקנה לי עוד הרבה זמן.

יש איזה שיר שמתנגן לי בראש כל הזמן בתקופה הזאת, שיר נפלא עם מילים נפלאות של רחל שפירא, שנקרא ״היי שקטה״:

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר צומחת שושנה…

לכבוד הפסח, החלטנו לצאת לחופשה משפחתית בצרפת. 3 ימים בדינילנד פאריז, ועוד 5 ימים בעמק הלואר.

זו מדיניות כזאת שאימצנו – מרגישים טוב? נוסעים ומבלים. לא דוחים לאחר כך. חוגגים את החיים.

חג שמח!