מחשבות לקראת גיל 40

בשנה האחרונה לקחתי לי את החירות (או שמא היא ניתנה לי?) ללמוד דברים חדשים.

למדתי ללמוד. למדתי עד כמה אני אוהבת וצריכה ללמוד. למדתי עד כמה אני טובה בזה.

למדתי לחיות מחדש. בתנאים אחרים – חלקם כפויים. הסרטן כפה עלי זמן “חופשי”, ואני לקחתי לי את החירות למלא אותו בדברים שעושים לי טוב. בלי להסביר ובלי להתנצל (טוב, לא יותר מדי…).

למדתי שלא הכל אני מבינה, ולא הכל אני אבין, וזה בסדר.

למדתי שאם משהו עושה לך טוב, אתה לא חייב להבין למה או איך. מותר וצריך גם “סתם” להנות מהטוב, בלי להבין…

למדתי לאהוב את עצמי. ככה. כמו שאני.

למדתי להעריך עד אין קץ את הצבא הפרטי שלי – את האנשים שתומכים בי, מצחיקים אותי, אוהבים, מלווים. למדתי כמה אומץ ואהבה זה דורש מהם.

למדתי לתת לעצמי מתנות. בהתחלה – קטנות. בביישנות. אחר כך – גם גדולות יותר. בגאווה. כי מי יודע יותר טוב ממני מה אני רוצה, ומה אני צריכה?

גיל 40 מסמל עבורי השלמה, ואינדבידואליזם.

לחיי 40 השנה הבאות!