הנהג של מיס קרייזי

ערן יצא השבוע לחופשת שחרור (לקראת הפנסיה).

צחקתי איתו, שמלהיות קצין מצטיין, מהנדס אווירונאוטיקה מבריק בפרויקטים מעניינים, הוא הפך להיות בן יום לנהג של מיס דייזי. הוא צחק בחזרה – לא מיס דייזי, מיס קרייזי!

לראשונה בחיי (ואני מקווה שזה זמני בהחלט) אני תלויה באחרים לניידות. אני יכולה לצאת לשוטט, אבל רק על כסא גלגלים (מפאת קוצר הנשימה במאמצים גופניים). זה מאד מאד משונה להיות תלויה במישהו אחר שייקח אותי ויגלגל אותי לאן שצריך. חוויה לא פשוטה. למזלי – בדיוק התפנה נהג מקסים, שממלא את התפקיד בשמחה ובנאמנות J . חווית כסא הגלגלים הגיעה עם המון תובנות, ואשתדל לשתף אתכם בחלקן. השהות בכסא גלגלים משמעה נעיצת מבטים של הסביבה. אנשים שמכירים אותי מסתכלים בהפתעה. אנשים שלא מכירים סתם נועצים מבטים. הם לא יכולים לעמוד בזה, ואני צריכה להתרגל ולהתעלם. מבחינת הילדים, הייתי צריכה להסביר לתמר שהכסא (ואני בתוכו) אינו צעצוע או מתקן בלונה פארק, ולמרות שזה נראה לה כיף חיים לגלגל אותי לכל הכיוונים ברייסים, היא צריכה לכבד את הצורך שלי להגיע מפה לשם כרצוני. הייתי צריכה לעזור ליותם להתגבר על המבוכה שלו, לנוכח מבטים של אחרים. הייתי צריכה להסביר לערן שאין צורך “להחנות אותי”, במיוחד לא עם הפנים לקירות. אני בהחלט מעדיפה להיות עם הפנים לכיוון הציוויליזציה. גיליתי שכשמישהו מגלגל אותי, אני לא יכולה לדבר איתו. אי אפשר לתקשר כשאני יושבת מקדימה והוא הולך מאחוריי. לא שומעים טוב. עוד לא הצלחתי לפתור את העניין הזה… כמו כן – גיליתי שהעולם נראה אחרת לגמרי מהגובה הזה של הישיבה. הגובה שלי הוא 1.90 מטר. אני רגילה לראות הכל מאד מגבוה, ונקודת המבט הנמוכה על העולם חדשה ומרתקת עבורי.

כל זה בלי להזכיר בכלל את נושא הנגישות לנכים, שהיה זר לי לגמרי. שיקולים של איך עוברים פה (במיוחד אם יש הפרעות על המדרכה), מאיפה עולים/יורדים, ומה עושים אם יש רק מדרגות בכניסה לאיפשהו. עולם שלם של קשיים, שלא הייתי מודעת לו.

עד כאן גלגלים.

חוץ מזה, הבית עובר תקופה של הסתגלויות – אני מסתגלת למצבי , הילדים מסתגלים לכך ששני הוריהם בבית, ערן מסתגל לחופשה. אבל כיף לעשות את זה ביחד, והילדים מרוויחים זמן הורים משובח.

לגבי עדכונים על המצב הרפואי:

הנשימה משתפרת. זקוקה לפחות חמצן (בתקווה שגם זה תהליך שיסתיים בכך שהריאות יתאוששו לגמרי, ונחזל”ש). הגוף עדיין חלש, אבל גם כאן יש שיפור. הבעיה כרגע היא עם זה שהטרומבוציטים (טסיות הדם) שלי מסרבים להתאושש כבר חודש. הספירה שלהם לא עולה, וזה מקור לדאגה עבורנו ועבור הרופאים, וגם מונע ממני להתחיל טיפול חדש. אי לכך ובהתאם לזאת, הוחלט אתמול לקחת ביופסיה ממח העצם שלי. התהליך היה קצר ולא נורא. הזהירו אותי שיכאב נורא, אבל האמת היא שטיפול שיניים כואב יותר, וכל העסק נגמר תוך 5 דקות. לקחו דגימה מעצם האגן, בתקווה שהיא תשפוך אור על מצב טסיות הדם – למה, מדוע, ואיך מתקדמים. ועכשיו חזרתי לנוהל מנוחה ובטלה המוכר והאהוב.

בקיצור – לא משעמם לרגע. אבל גם לא רע. קוראת המון, סורגת, פוגשת חברים ובני משפחה שמבקרים ומפנקים ומביאים חדשות מעניינות מהעולם שבחוץ (הם נשבעים שיש כזה. מוזר), ומשבוע הבא גם עובדת מהבית. אפילו מהאוניברסיטה (תואר שני בפילוסופיה של הביולוגיה, זוכרים?) מחברים אותי מהבית להרצאות, כדי שאוכל להשתתף מרחוק. איזה כיף לחיות בתקופה שכל זה אפשרי וקל.

יאללה חפרתי… חג שמח לכולם!

בחתונה של בת דודתי