אולימפיאדה

הימים הם ימי אולימפיאדה.

אני מוצאת את עצמי מתבוננת בהערצה בכל הספורטאים המצטיינים, בנבחרות השונות – כמה שהם כולם (טוב נו, רובם) טובים במה שהם עושים. כמה שהם שונים – בגודל, בצבע, במבנה הגוף. אבל כולם כולם מעולים.

זה גרם לי לחשוב על הנבחרת שלי.

לא רבים יודעים זאת, אבל גם אני גיבשתי נבחרת מצטיינת ואקסקלוסיבית. בכל רגע נתון יש סביבי מעגלים-מעגלים של אנשים, שאוהבים ודואגים ומשמחים ומצחיקים.

היו לא מעט גיבושים לנבחרת שלי. חלקם היו אפילו מאד קשים (סף הכניסה למשחקים האולימפיים קטן על ידם). אבל אף אחד לא נשר (חוץ מהשיער שלי – פעם מזמן. 🙂  ).

יש אנשים (אלה שיותר קשה להם) שהתרחקו ועברו למעגל חיצוני יותר. ויש אנשים שצמודים אלי קרוב-קרוב. כאלה שאני יכולה להתפלש בחיבוק שלהם (וירטואלי או לא), להניח את הראש ולנוח על כתפם, או לקחת אותם איתי לטיסה בשמי הארץ, בין העננים והמחשבות – כשטוב, טוב, טוב לי על הלב.

הם מאד שונים, כולם. חלקם חברים שלי כבר שנים רבות. חלקם קרובי משפחה, שהתקרבו עוד קצת. ואת חלקם הכרתי לא מזמן, ונקשרתי אליהם בעבותות. יש אפילו כאלה שלא פגשתי מעולם, וזה לא מפריע לטיב הקשר או לעוצמתו. לחלקם אני משלמת כדי להיות בנבחרת שלי (אני אוהבת לחשוב על זה, כעל ספורטאים עם ספונסרים…). אבל כל אחד בנבחרת שלי – יהלום יקר וייחודי.

אני ממליצה לכל אחד לגבש לו נבחרת. היא לא חייבת להיות גדולה (לכו על איכות, לא על כמות).

סרטן זו מחלה שדי מבודדת את החולה. קשה מאד להסביר לאחרים מה עובר עליך. עם כל האהבה והרצון הטוב של כולם, אתה מוצא את עצמך מתמודד עם כל הטיפולים, הביקורות, התחושות הפיזיות והנפשיות – די לבד. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. זה אני מול המפלצת עם הצבטות. מסתכלות אחת לשנייה בלבן של העיניים.

אבל כשיש כזאת נבחרת של אנשים, שמעודדת אותי בהתמודדות, אני יודעת שאני לא אמצמץ ראשונה.