החברים האמיתיים שלך, אוהבים אותך למרות מי שאתה…
לפני כמה ימים עברתי טיפול שביעי.
היה די שגרתי – לא רוצה להלאות אתכם בפרטים.
שני הדברים הכי משמחים במהלך היום, היו חברי היקר אדם שליווה אותי, ומתנדבת שעברה ועשתה טיפול רפלקסולוגיה די מענג. הטיפול אמנם נקטע באמצע, כי הגוף שלי נכנס לסוג של מצוקה (קשיי נשימה + גל חום עצבני), בגללו דחפו לי עוד מנה של חומר נגד אלרגיה וקורטיזונים… בקטנה…
אבל היום אני רוצה לחרוג ממנהגי.
בפוסט הבא אני מבטיחה לחזור לאופטימיות ושמחת חיים, אבל היום אני רוצה להכניס אתכם לחדרי-חדרים של ליבי. לספר לכם קצת על המתרחש בפנים. דברים שאני לא מדברת עליהם, ורוב הזמן לא מוכנה להודות בהם. דברים כואבים.
הכל התעורר בעקבות מקרה שקרה לי לאחרונה עם חברה טובה, לשעבר.
אתם יודעים – אם יש לכם מזל, יש לכם אי אילו חברים שקרובים אליכם, שאתם סומכים עליהם, שהם חלק מחיי היומיום שלכם. יש לכם המון נושאים משותפים לשיחה, בדיחות פנימיות. אתם יוצאים לבלות ביחד, המשפחות מכירות. אתם אוהבים אותם, והם אתכם.
אז כזו היתה החברה שלי.
עד שמצבי הבריאותי התדרדר. עד שהתחלתי כימו וחיי היומיום שלי השתנו מקצה לקצה. פתאום – היא נעלמה. אין טלפונים מתעניינים, אין ביקורים, אין תמיכה, אין חברה. גורנישט.
אולי זה נשמע לכם מתבכיין, או מתחשבן, ואולי זה באמת ככה. אבל כל אחד רוצה להרגיש שאוהבים אותו. שהחברים שלו יהיו לצידו בכל מצב.
איזה חלק בתוכי הרגיש שאולי אוהבים אותי רק כשאני שמחה, רק כשאני מצחיקה. כשאני הפי-הפי-ג׳וי-ג׳וי (שזה רוב הזמן – בחיי! ).
אותו חלק בפנים, חושש שאף אחד לא יאהב אותי אם אנשים יידעו את האמת: שקשה לי. שכואב לי. שכולם ממשיכים הלאה בחייהם, ואני תקועה. שלפעמים אני מרגישה שאין תוחלת לכל זה. אני חושבת על העתיד שלי, ובא לי לבכות. אני חושבת על העתיד של ילדיי, ובא לי לצרוח בזעם על חוסר הצדק.
את כל זה אני לא מספרת לחברים (חוץ מקומץ קשוחים במיוחד), כדי לא להקשות עליהם. כדי לא להקשות עליי.
אני מפחדת. מפחדת מחוסר השליטה שלי במחלה. מפחדת לגסוס. מפחדת למות. מפחדת להיות לטורח על אנשים. מפחדת מירידת היכולות המנטליות והפיזיות, מפחדת שיירחמו עליי, מפחדת שלא יאהבו אותי, מפחדת להיות לבד עם כל זה. מפחדת לחשוף את הקושי – שמא אנשים ייברחו אל ההרים בצווחות.
את כל זה הציף המפגש אתמול עם אותה חברה.
היא באה לחבק ולנשק אותי. דיברה על כמה שזה מדהים שלא התראינו כבר חודשיים… ומה העניינים, ומה קורה? ואני חשבתי לעצמי – חודשיים… כמה השתנינו שתינו בתקופה הזאת. ולא יכולתי לשתף פעולה בשמחת המפגש. העלבון צרב במעלה הגרון. הרגשתי כעס עצום עליה (עוצמת הכעס הפתיעה גם אותי), והמון חמלה על החלק הזה בי שנעלב כל כך.
אז הרי לכם האמת כולה – ללא כחל ושרק.
אתם מוזמנים לארוז את הפקלאות ולברוח.
ולכל מי שמתעקש להישאר: אתם אנשים מיוחדים ואמיצים. אתם עבורי כמו קרני שמש שמחממות את ימיי, ומזכירות לי שהעולם הזה מלא ביופי וטוב.
כי כמו שאמרה פעם ויויאן גרין:״החיים הם לא בקטע של לחכות לסערה שתחלוף – אלא ללמוד לרקוד בתוך הגשם״.
אני אוהבת אתכם. תודה שאתם רוקדים איתי בגשם…
תודה על השיתוף. מרגש.
אין יותר טוב מחברים טובים, מאנשים טובים, אהבה אמיתית.
האהבה לא תנצח את הכל, אבל היא נותנת לנו סיבה טובה להמשיך ולהילחם.
בריאות ואהבה יקירתי.
נשארת.
ןזועמת איתך ומפחדת איתך. וגם צוחקת איתך (ולפעמים עד דמעות). אין איזו ברירה בעניין, אם כי הלוואי שהיתה.
וגם סורגת איתך. כי מתוך חוסר האונים של אי-היכולת לתסרט, דרך ההתמודדות שלי תמיד היתה להוסיף תך אחרי תך אחרי תך.
::אהבה רבה וחיבוק חזק וזהיר, כדי לא לדקור אות במהלך הסריגה::
אני בוהה ברשומה הזאת בסוג של חרדת קודש של מי שנתקל בטקסט מדוייק ברמה הופכת קרביים, ורוצה לומר משהו על מה שזה עושה לו, אבל לא ממש יודע איך כי אין לו את המילים.
אבל אני מנסה, כי זה ראוי לתגובה. הכנות שלך נדירה, כמעט כמו החדות, וכמו האופטימיות הבאמת מופלאה והכוחות. וכן, אני אומרת את זה כאן מתחת לפוסט שמדבר על הכאב והזעם, אני הרי לא צריכה לציין פה ובפנייך שהשניים דרים בכפיפה אחת. הכי קטונתי.
וזה נכון, כמובן, אנשים בורחים, אני יודעת שאני ברחתי ושברחו ממני לנוכח קרבות קטנים בהרבה, וזה כואב מאוד מאוד. קראתי את מה שכתבת משני צידי המתרס. גם כנמלטת מקצועית, וגם כזו שמנסה לשווא ללמוד איך לא להבריח אנשים בשיתוף-יתר בסבל שהם לא יכולים לעמוד בו. והסבל שלי זעיר בהשוואה, ההתלבטויות והזעם והדאגה זעירים בהשוואה. אבל את בטח עייפה מלשמוע את האמירה הזו.
אני מברברת. רק רציתי לומר… משהו.
תודה. ושהלוואי שיהיה לך יותר טוב וקל.
היי, גם אצלי היה ככה. עם שתי החברות הכי טובות בעולם. הכי מחבקות ואוהבות, שנעלמו כשהתחלתי את הכימו. והייתי צריכה להתקשר ולייבב בטלפון ולהגיד הלו, לאן נעלמתן. ולבקש שיבואו לבקר. וזה לא עזר במיוחד. אנחנו לא חברות יותר. את הקשר ניתקו סופית כמה שבועות אחרי שסיימתי עם ההקרנות.
וזה בסדר.
נורא נורא כעסתי בזמנו, ונורא בכיתי ולא ידעתי מאיפה זה בא לי פתאום. האחיות שלי, רק לא מאותם הורים.
והיום, אני יכולה להבין שיכולת הכלה היא לא משהו שכל אחד נולד עמה. ויש אגואיזם, ופחדים. המון פחדים. שלא יידבקו, נגיד. בחיי. והיה לי עוד סרטן שד “קל” מבחינה התפתחותית. עליתי על זה נורא מוקדם, אבל עדיין קיבלתי את כל החבילה קומפלט של הטיפולים. והיום, ממרומי גיל 36, אני רוצה להגיד שכמו שכתבתי פעם, סרטן זה כמו לבעוט בעץ. הפירות החזקים נשארים על הענפים, והפחות טובים נושרים. וככה זה עם חברות וחברים.
מאחלת לך המון בריאות טובה ואהבה ויופי ושלווה ואושר.
רויטל
כשאת חולה גם החברה הכי טובה שלך חולה
לא תמיד החברה הכי טובה שלך יכולה לגייס כוחות נפשיים להיות ״הגבר שבבית״….
לתמוך בל ועם זאת גם בה…
אנשים נבהלים ומשתתקים….
מקווה שתרגישי טוב
הרבה בריאות
ואהבה