Hello darkness my old friend

תקופה קשה עוברת על כוחותינו.

נראה שהגוף שלי הרגיש שהוא הולך ונחלש, והחליט להכריז על “פוס”. הגעתי למחלקה האונקולוגית לפני שבועיים תשושה ומתנשפת. הרופאה שבדקה אותי טענה שיש לי טכיקרדיה (מילה נורא מפחידה לדופק מהיר במנוחה), ושלחה אותי לאישפוז ובדיקות.

אשפוז במחלקה פנימית הוא נושא כאוב, שאפשר לדבר עליו המון ורק לבכות מצער ותסכול – המחלקות מפוצצות בחולים, התנאים ירודים, הרופאים מותשים… לא קייטנה. היה שבוע קשה – פיזית ונפשית.

תוך כדי אשפוז עברתי 1001 בדיקות וסריקות:

זה התחיל בסיטי חזה – לוודא שאין תסחיף והריאות בסדר. אז הכל אכן יצא בסדר בריאות, אבל על הדרך ראו שיש חגיגה של גרורות בכבד, שתצריך שינוי טיפול.

אקו לב – יצא תקין.

סיטי ראש – לא ממש היה הכרחי כנראה, אבל יצא תקין, ברוך השם.

בדיקות דם למכביר – גילו שאני אנמית, ולכן קיבלתי 3 מנות דם. כמו כן גילו שרמת הטרומבוציטים בדם נמוכה מאד (טסיות הדם), והוחל במעקב.

בדיקות תפקודי ריאות – מכיוון שראו שהסטורציה (אחוז חמצן בדם) שלי אכן יורדת בפראות עם כל מאמץ קטן, החל מחקר מקיף לגילוי הסיבות. בבדיקות ראו שיש בעיה בדיפוזיה של החמצן מהריאות לדם, אבל עד לרגע זה אף אחד לא ממש מבין מה הבעיה, והתיאוריות הן רבות, מגוונות, ובלתי ניתנות להוכחה. מסתבר שגוף האדם מורכב מאד, ויש תעלומות שהרופאים לא יודעים לפתור. הוחלט על מנוחה מוחלטת, היצמדות למחולל חמצן, וסטרואידים בכמויות.

אז עכשיו אני בבית. אין כמו בבית!

מנסה להתרגל ולהסתגל לחיי מנוחה ובטלה. למעשה זה מצריך הסתגלות של כולם – הילדים לומדים להגדיל ראש, מפתחים עצמאות. פתאום חוגים, ענייני בית ספר, קניות, אוכל ודברים שפעם נראו פשוטים – הפכו להיות אתגרים קטנים שיש לטפל בהם. פתאום נהיה ברור שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.

מצד שני – אני מוצאת שנהייתי מיומנת מאד בהתמודדות עם הנפילות האלה, ובהתאוששות מהן. הפז”ם עושה את שלו. המסע הזה, הסרטן הזה, לימד אותי מיומנויות הישרדות ומורל של לוחמת קומנדו (במובן הנפשי, לא הפיזי). אני מאמינה בכל לבי שהעסק ילך ויתייצב וישתפר שוב. אני מאמינה בכוחות שלי לעבור את המשבר הנוכחי, ואפילו ליהנות מזמן ההשבתה הכפוי הזה בבית. אני מאמינה בכוחות של ערן והילדים, להסתגל ולעבור את זה איתי. אני שואבת המון כוח מהאנשים הרבים שמקיפים אותנו באהבה ודאגה, ומרגישה ברת מזל. באמת ברת מזל.

זו החכמה בחיים לדעתי. לדעת לשמוח גם ברגעים קשים יותר, למצות את המקסימום, לחייך ולשמור על אופטימיות. יש עליות וירידות למכביר, ואסור לשכוח להתבונן וליהנות מהנוף גם בעליה וגם בירידה.